הורים רבים טוענים שהילד שלהם מאוד עקשן, שהוא מתווכח על כל דבר ולא משתף פעולה ולכן הם צריכים להסביר, לצעוק, לגעור ואפילו להעניש כל היום. הם מדווחים, ובצדק, שזה מאוד מעייף, מתיש וגורם לאווירה לא נעימה בבית. מצד אחד, קיים כעס ואפילו אכזבה מהילד ומצד שני, ישנה תחושת כישלון שלהם כהורים, שאינם מצליחים להשיג את שיתוף הפעולה של ילדם. ישנם מאבקים גלויים של מריבות וצעקות וישנם מאבקים סמויים, שבאים לידי ביטוי בהמנעותו של הילד וחוסר שיתוף פעולה מצידו. במאבק כוח, תמיד יש צד מנצח וצד שמפסיד: אם הילד מנצח – הוא מצליח להכניע את הוריו על ידי שגרם להם חוסר אונים. זה אומנם נותן לו תחושת כוח, אבל יחד איתה גם תחושת חרדה, משום שהוא מנצח ומכניע את הוריו, שהם אלו שאמורים גדולים וחזקים ולשמור ולהגן עליו. אם ההורה מנצח – הילד מרגיש מושפל וחסר ערך. כך שאף צד לא יוצא נשכר. בנוסף, לילד שנמצא במערכת יחסים של מאבקי כוח עם הוריו, קשה לקבל גבולות, כי כל גבול מבחינתו זה סימן לתחילת מאבק.
אז מה עושים? 1. נחשוב ונבחר מראש את מה שהכי חשוב לנו בחינוך ובסדר היום ועליו נמשיך לשים דגש, ונבחר על מה אנחנו יכולים לוותר. 2. לילד של מאבק כוח, ניתן כמה שיותר בחירה ותחושת שליטה. ניתן לו להרגיש שגם הוא מחליט וקובע, אבל בתוך המגבלות והמסגרת המקובלת עלינו. למשל: נציע לו לבחור מה ילבש היום, מתוך 2-3 אופציות שהכנו עבורו. נגיד לו שהוא זה שמחליט להמשיך ולהתחצף וזו תמיד תהייה הבחירה שלו, אבל הוא יודע מה תהייה התוצאה של זה. 3. במקביל, נעודד ונחזק התנהגויות של ילדינו שתורמות ומועילות. למשל:”אני כל כך אוהבת להתייעץ איתך. תמיד יש לך רעיונות טובים” או “כמה עזרת לי היום, בלי העזרה שלך, לא נראה לי שהייתי מסתדרת” ואפילו “ראיתי שעברת ליד אחותך ולא דחפת אותה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך שתוכל לפעמים להתאפק”.
הורים יקרים, חשוב שנזכור שמול כל ילד שנאבק, יש הורה שנאבק בו. היחיד שיכול לעצור את מאבקי הכוח הוא ההורה, הילד לא יכול. הוא צעיר. הוא שבוי בהתנהגות וכרגע הוא לא יודע דרך לצאת מהמלחמה איתכם. האחריות ליחסים שלנו עם הילדים, היא שלנו, ההורים. אנחנו המבוגר האחראי בתמונה. כתבה יעל סטרול כיאט, יועצת משפחתית, מרכז מיכל דליות |
