מאמרים

כשאמא אבא נכנסים לגן

רבות מדובר על תחילת שנת הלימודים, ובצדק. אלו ימים של היסוסים, התלבטויות וחששות וזו תקופה של מעבר לילדים וגם לכם, ההורים. הנה, פתאום, ילדכם, הפעוט הקטן עומד להיכנס לגן הילדים, או עולה כתה בגן. ההתרגשות והגאווה מלווים בחששות רבים: האם הוא יסתגל? איך תהייה הפרידה? עד כמה יהיה לו קשה? האם הגננת תשים לב אליו? האם החברים יהיו לו נכונים? עד כמה יהיה לי קשה? איך אני אסתדר עם השעות, עם כאב הפרידה, עם ההיערכות בבית? 
הילד הזה שלכם, במיוחד אם הוא ילד ראשון, מעמיד אתכם מידי כמה חודשים בפני מציאויות חדשות. הוא גדל, הוא מתפתח, הוא עומד על שלו, הוא ערני יותר, עצמאי יותר, מתעקש יותר, יודע יותר ואתם צריכים לשנות הרגלים, לעסוק בבדיקה עצמית ולבנות את חייכם, לפחות באופן חלקי, סביב הילד.

“לבנות את חיי סביב הילד באופן חלקי?” יגידו כמה מכם, “הצחקת אותי. למה לא תעיזו ותגידו באופן מלא?!” למה? כי גם אתם בתמונה. גם אתם, ההורים, גרים בבית. גם לכם יש חברים ומחויבויות וגם כאשר הילד לעיתים במקום הראשון, אתם עדיין שם וצריכים לקחת את עצמכם בחשבון.

אז מה קורה בדינאמיקה שבין ההורים והילדים ואיפה מקום ההורים בינם לבין עצמם בתקופות כאלה של שינויים ומעברים? 

מהולדת התינוק, לאורך כל חייו, הוא והוריו עוברים תהליך הדדי של היפרדות. תינוק ואמא נפרדים כאשר היא יוצאת מהחדר, כאשר היא ואבא הולכים לעבודה וכאשר הילד נשאר בגן. אלו מצבים אשר המציאות מכתיבה והילד והוריו, תוך שהם חווים את ההיפרדות הפיזית הזו, גם לומדים להיפרד רגשית ופסיכולוגית. רובכן ודאי זוכרות את החופשה הראשונה שעשיתן בלי הילדים. כמה היה קשה לכן! מתברר שגם אנחנו תלויים בילדינו מבחינה רגשית ולא רק הם התלויים בנו. תהליך ההיפרדות ממשיך כמה שנים ומסתיים כאשר הילד הוא אדם בוגר, אשר מבחינה פסיכולוגית מנותק מהוריו ומכיר בעצמיותו ובאינדיבידואליות שלו וכאשר ההורים ערים לכך שיש להם ילד בוגר, בחור, איש.

אין מנוס, זה יקרה והנה זה קורה גם עכשיו, כשהילד הקטן שלכם הולך לגן, ולאורך הדרך תפקידכם כהורים הוא לאפשר לילדיכם את הצמיחה הזו ולהבין שגם אתם צומחים איתם תוך כדי ההתמודדויות שלכם עם המצבים החדשים שהילדים עוברים. 

יש סיפור שאני מגייסת כל פעם שאני רוצה להדגים את חשיבות הצורך במתן אפשרות לגדילה האישית של כל אחד מאיתנו לקרות: סיפור הסרטן ושיריונו. סרטן לא נולד עם שיריון אלא בונה אותו. לא רק בעת לידתו אלא גם בעת תקופות גדילה שלו, כמה פעמים בחייו, משיל הסרטן את שיריונו, מאפשר לעצמו גדילה ואז בונה את שיריונו שוב. ובאותה תקופה בה הוא ללא שיריון, נמצא הסרטן, למשך כמה ימים, במצב מאד פגיע ועומד בפני סכנות מדגים, ציפורים ובני אדם. אבל רק כך יכול הסרטן לגדול. הדבר דומה לנו ולילדינו העוברים תקופות מתינוקות לילדות, מהבית לגן, מהגן לבית הספר, מבית ההורים לבית אחר, לבן זוג חדש, לחיים שאינם מחוברים כל היום למשפחת המוצא… למשך תקופה קצרה גם אתם ההורים וגם ילדיכם נמצאים ללא שיריון, פגיעים, אבל רק כך תוכל להתאפשר צמיחתכם. 

אחד הדברים אשר חוסמים צמיחה הינו רגש אשם. הוא פסול. הוא לא מקדם והוא חוסם שיקול דעת. פעם הורים לא עבדו שעות רבות כמו היום, פעם מקצוען של נשים רבות היה “עקרת בית” והיום לא, פעם היה קשה לרכוש השכלה והיום לא, פעם הילד נחשב כשלוחה של הוריו והיום אנחנו ערים לעצמיותו ולזהותו האישית והפרטית. אנחנו שונים מדורות קודמים, עושים דברים אחרת, וצריכים לחזק את הביטחון בעצמנו ובדרכנו. עלינו להכיר במציאות של “אני חייבת לרוץ לעבודה ולא יכולה להישאר עם הילד” כדבר מציאותי, קיומי, אמיתי ונכון וכשתרגישו כך – תשדרו את זה לילדים. 

אז איך עושים זאת? ראשית, על ידי כך שלא תרחמו על בנכם או בתכם ובודאי לא על עצמכם. רחמים על אדם מרמזים על כך שהוא חלש, שאינו יכול, שהוא פחות ושהכוחות להתמודדותו נמצאים בידיהם של אחרים ולא בידיו. גם אתם וגם הילד לא חלשים, אתם יכולים והכוחות להתמודדות של כל אחד ואחת מכם נמצאים בידיכם. אז אם אתם יכולים להישאר בגן רק שעה, או רק שבוע – זו המציאות, זו הצורך הקיומי שלכם והילד יבין זאת אם תראו לו שאתם סומכים עליו שהוא מבין זאת. נכון, הוא רק בן שנתיים או שלוש או ארבע וקשה לו, אבל המסר שאתם מעבירים הוא המציאות של הילד. אם לא תרגישו רגשי אשם ולא תרחמו עליו הוא לא ירחם על עצמו וימצא בתוכו את הכוחות לפרידה.

הפרידה נתפסת על ידי ההורים, לעיתים, כמעשה שנוגד את האהבה. פרידה היא גבול ואולי אתם שואלים “איך אעזוב אותו אם הוא כל כך בוכה?” הרי אנחנו כל כך אוהבים את ילדינו אז איך זה נגרום להם עצב נוסף? הורה הממהר לעבודה ולא נשאר עם הילד בגן מציב גבול מאד ברור, אשר למרות שאינו נעים לילד, הוא מאפשר לילד וגם להורה לעבור די מהר ממצב של פרידה למצב של התמודדות עם המציאות החדשה. כל זמן שאבא שם, או אמא שם, נמצאים השניים, הילד וההורה, במצב של חוסר ביטחון. כן כן, גם האב וגם האם לא בטוחים. כולם חוששים איך תהייה הפרידה ומתי ולכן כולם במתח. אין הדבר אומר, ואף לא מרמז, שצריך “לשים” את הילד וללכת, בוודאי שלא, אך יש לקחת בחשבון שפרידה ארוכה ומתמשכת, והורה חסר ביטחון מקשים על שני הצדדים. 

ומה עושים בבית אחרי שהגן נגמר? התשובה: כיף חיים. הבית אינו המשך של יום הלימודים. כמובן שתשאלו איך היה, מה קרה, מה עשו. עליכם להראות התעניינות ולהקשיב קשב אמיתי לסיפורי הילדים. לא לבקר, לא לספק פתרונות, לא לרחם, לא לפצות, לא לנזוף – להקשיב ולהיות שם בשבילם. זה הזמן להיות עם היד על הדופק, במיוחד בימים הראשונים. 

היערכותכם בימים הראשונים תהייה בכך שתפנו את אחר הצהרים לשהות משותפת. לא צריך לצאת מהכלים, בודאי לא צריך ללכת כל יום לקניון או לסרט או לבילויים – אבל כדאי להיות שם, בבית, אם הוא יזדקק לכן. 

מי מכם אשר חושב שעליה או עליו להיות בבית בימים הראשונים לגן ואמנם יכול לעשות זאת – שיעשה כך, למרות שאין צורך וגם לא כדאי “לשבור” שיגרה. מצב כזה יכול לשדר לילד שאתם חוששים ודואגים, ולמה שהילד יחשוב שיש סיבה לדאגה ולחשש? הורה שיכול להעדר מהעבודה בשעות אחר הצהרים בימים הראשונים ללימודים ייטיב עם הילד ועם עצמו בכך שיוכלו לבנות “ביחד” ראשוני של החוויה החדשה הזו. אבל אם אינכם יכולים אז אינכם יכולים. ואז, לא לרחם ולא לחוש רגשי אשמה. תראו אותו בערב ואז תקדישו לו זמן, אהבה, הקשבה ותשומת לב.

לא פשוט לגדל ילדים. האחריות אדירה והדרך ארוכה. ביטחו באינסטינקטים שלכם, התייעצו עם אנשי מקצוע כאשר אתם מתלבטים, אל תשכחו שאתם הורים, מורי דרך ובעלי ידע וסמכות. סימכו על עצמכם וסימכו על ילדיכם. 

בהצלחה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...