לפני מספר ימים העברתי ערב שקט בבית. סוף סוף היה לי ערב בלי הרצאה ובלי הדרכות למשפחות, ובדיוק באותו יום בעלי יצא עם חבר למופע ג’ז. בדרך כלל אני מצטרפת אליו אבל הפעם רציתי להיות קצת עם עצמי.
זפזפתי לי בשלט כמעט על כל מאתיים התחנות שמשדרות סרטים ודוקו, ולא מצאתי, באף שפה, סרט שימשוך אותי. ואז נזכרתי בתחנות של נשיונאל ג’אוגרפיק. אני מאוד אוהבת בעלי חיים (תמיד היה לנו בבית כלב וכל אחד מהם ומהן חי איתנו עשר וגם 12 שנים) ואני אוהבת לראות אותם בשטח הטבעי שלהם. אני אוהבת ללמוד, ועל חיות יש המון מה ללמוד, אז זפזפתי בחמש תחנות של נשיונאל ג’אוגרפיק. אמנם לא מצאתי משהו שיעניין אותי על בעלי חיים, אבל כן עליתי על תכנית מהממת שהסבירה כיצד מתרחשים אסונות טבע כמו רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, סופות קשות ועוד.
אחת התופעות בה עסקה התוכנית הייתה רעידת אדמה בעומק הים, שמייצרת, בסיכומו של דבר, צונאמי. בבת אחת נזרקתי שנים אחורנית לתקופה בה בתי הצעירה השתחררה מהצבא ונסעה לטיול במזרח. מדי כמה ימים היא יצרה קשר דרך מייל ששלחה (כשמצאה כפר עם אינטרנט), או, אם זה היה בשעות שעון ישראל, חיפשה אותנו באיי.סי.קיו (אז עוד לא המציאו את הסקייפ). וכך עברו להם השבועות והחודשים (היא טיילה שם עשרה חודשים עד שנפגשנו איתה בבנגקוק, וזה לטור אחר).
במשך כל אותה תקופה נהגתי לסמן במפה ענקית של הודו שתליתי במשרד שלי, את כל המקומות בהם ביקרה. כמובן שידעתי איפה היא בדרך כלל בדיעבד, אחרי שכבר ביקרה שם, ורק לעיתים רחוקות ידעתי מראש לאן פניה מועדות. זה טיב הטיול: הם מחליטים באופן ספונטני לאן הם ממשיכים ואל מי הם חוברים כדי להמשיך, כך שהידע היה בדרך כלל לא עדכני.
החודשים חלפו ויום אחד פרצה ההודעה החדשותית שבהודו היה צונאמי. במשך כמה ימים ראינו תמונות זוועה של אנשים נסחפים, בתים נהרסים, מספרי ההרוגים הלכו ותפחו, ומבתי אין קול. אני זוכרת את הימים האלה לא רק בדמיון אלא גם באופן פיזי ממש. אני זוכרת עד כמה בעלי, אני, האחים שלה ואחותה היינו בלחץ. כל כך פחדנו שלא העזנו אפילו לדבר על זה. החלון של האיי.סי.קיו היה פתוח יום ולילה גם בבית וגם במשרד שלי, והמחשבות היו איומות.
האימה הזו של הדאגה לאישה הצעירה הזו, שהיא בתי הקטנה (בעיניי), הייתה בלתי נתפסת. ראיתי אותה בדמיוני נסחפת, מתערבלת, נחנקת, מתה. התחלתי לברר איך מחפשים מידע. היינו בלחץ אטומי.
חרדה כזו זכורה לי רק עוד פעמיים: במלחמת המפרץ, בערך עשר שנים קודם, כאשר בני הבכור היה חייל והוצב ברמת הגולן על גבול סוריה, מוכן להיכנס לשם עם כל הגדוד שלו, כבר עטוף בחליפה נגד מלחמה כימית, אם המלחמה תפרוץ. ופעם שנייה, כאשר בני השני לקח חלק במלחמת לבנון השנייה ואשתו הייתה בתחילת הריונה. אני זוכרת אותו, מגיע הביתה לארבע שעות, כולו נסער ופוחד. “אני לא פוחד על עצמי”, אמר לי, “אני יודע מה לעשות. אני פוחד כי אני יודע שהמפקדים שלי לא יודעים מה לעשות”. זה היה נורא. אמא שמשחררת את בנה ומנפנפת לו כשהוא מתרחק עם המכונית חזרה ללבנון.
אני לא פחדנית. ממש לא. אני אישה עם הרגליים על הקרקע. אני אישה שמעזה לצאת להרפתקאות בחיי האישיים. אני גם לא דאגנית. אני זוכרת את היום בו בני כבר ידע לרכוב על אופניים ועשה סיבוב מסביב לבניין. באותו רגע הבנתי שאין טעם לדאוג. הרי אני לא שם, לא רואה אותו, לא יכולה לשלוט במצב, אז האם דאגה תקדם אותי או אותו?
ובכל זאת, יש רגעים של חרדה אמיתית ופחד מפני אסון שיקרה לילדים. הצונאמי בהודו בעת שבתי טיילה שם – היה אחד מהם. במשך שלושה ימים חיינו בלי לחיות, והנה פתאום בשעת צהריים, בעודי יושבת במשרד ומטפלת במיילים ובניירת, שמעתי את הגעגוע של מישהו שקורא לי באיי.סי.קיו. וזו הייתה היא. אני זוכרת שצרחתי “הילדה באיי.סי.קיו”, והיא מיד פצחה בהתנצלות. “אמא, סליחה, את בטח כל כך דואגת. רק עכשיו שמעתי שהיה צונאמי ואני בכלל בצד השני של הודו”.
דיברנו אולי שתי דקות והשיחה הסתיימה. אני זוכרת את עצמי יושבת בשקט במשרד, נושמת עמוקות ולא מסוגלת לעבוד יותר. התנצלתי בפני האנשים סביבי ונסעתי הביתה רועדת ונסערת. עדיין לא רגועה. שאריות של הלחץ והחרדה מקודם.
יש מצבים בהם שום הגיון לא עוזר. הסופר פרימו לוי אמר פעם ש”יש מצבים, בהם אם אינך יוצא מן הדעת, סימן שאין לך דעת לצאת ממנה” והמצב הזה של חרדה לילדים שלי, בשר מבשרי, הוא בהחלט בעל פוטנציאל להוציא אותי מדעתי. אני חושבת שזה נורמאלי ואני חושבת שזה לגיטימי ואני יודעת שזה חלק מהחיים.
אני מאחלת לכל ההורים שילדיהם מטיילים בחו”ל, חזרה בטוחה הביתה של הילדים!
