לאחת מבנותיי היפות, החכמות, האמיצות והפמיניסטיות, יש הפרעת קשב וריכוז. היום היא כבר חצתה את גיל 30 ובעצמה אימא לשתי בנות. ורק לפני שנה הלכנו שתינו יחד למכון אבחון. שם נאמר לנו, בלי היסוס בכלל, שאמנם יש לה הפרעת קשב. בכוונה לא אמרתי “שהיא סובלת מ…” או שיש לה “לקות של….” אלא שיש לה. כמו שיש לה שיער מתולתל ואף חמוד, כמו שיש לה שיניים לבנות ויפות , עיניים ירוקות, שיער חום, כך גם יש לה הפרעת קשב וריכוז. העניין הוא שזה כבר היה מאוחר לתקן דברים לא נכונים שעשיתי עשרים שנה קודם. אחרי שהבנתי שזו אחת המתנות שבעלי ואני הורשנו לביתנו זו, העמקתי בנושא וערב אחד סיפרתי לביתי מה זה אומר בעצם, איפה הקשיים ובמה הם מתבטאים. אחרי חצי שעה של הסברים שלי אמרה לי ביתי המקסימה “אז אמא, את יכולה להפסיק להרגיש אשמה”. כמעט פרצתי, באותו רגע, בבכי גדול.
הילדה הזו הייתה והינה עדיין חכמה בטירוף. תמיד היא רצתה לשחק במה ששיחקו אחיה הגדולים וכאשר נענתה בסירוב, התעקשה ללמוד את המשחק ובגיל ארבע שיחקה במשחקי קופסה של גיל שבע. בגיל ארבע וחצי היא בקשה ממני ללמד אותה לקרוא ולכתוב. כאשר סירבתי עם ההסבר שאם היא תלמד עכשיו יהיה לה משעמם בכתה א’, היא אמרה לי “אוי” ולקח לה פחות מחצי שנה ללמוד לקרוא לבד. כשהיא הייתה בגן טרום חובה הגננת אמרה לי שאין לה מה לעשות בגן וכדאי להכניס אותה לבית ספר. בגיל חמש נכנסה לכתה א’. כמובן שהייתה מלכה: גם יפה, גם חכמה, גם נעימה, גם סופר טכנית וסופר מהירה, גם פטפטנית וגם יודעת לקבל סמכות. בקיצור – מוצלחת. אף פעם לא אהבה ממש ללמוד. המורות היו מתלוננות שהיא יכולה אבל היא לא אוהבת להתאמץ. שעורים היא עשתה תוך עשר דקות ורק בגלל שלחצתי ולמבחנים היא למדה שעתיים, ערב לפני המבחן. כך עברו השנים של בית ספר יסודי. אני הוזמנתי לשיחות עם המורות, חזרתי הביתה וגערתי בה, היא הייתה נעלבת וממשיכה לפעול בדרכה.
כשעלתה לחטיבה התחילו בעיות משמעת: היא מפריעה, היא לא מכינה שיעורים, היא מתחצפת, הציונים ירדו מאד, המורות אמרו כל הזמן שיש לה פוטנציאל והיא התפרצה יום אחד וצעקה עלי “אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי שיש לי פוטנציאל אני זורקת עליו משהו”. אבל מה לעשות? היה לה פוטנציאל אדיר ואנחנו הרגשנו שהיא מתעצלת, או מתמרדת. שהיא יכולה אבל לא רוצה. משום מה. לא הבנו למה. היא עברה שלושה בתי ספר תיכונים וגמרה בגרות בחירוק שיניים.
מה שהצלחנו לעשות בשנים האלה היה לקלקל את היחסים עם הילדה, להפעיל עליה לחץ (שלא נשא פירות), ולתת לה הרגשה שהיא לא מספיק טובה. בשלב יותר מאוחר חשבתי שאני אשמה (האמת? תמיד ההורים אשמים. מה לעשות?). חשבתי שאולי פינקתי אותה מידי בילדותה. אולי הייתי עסוקה מידי בלימודים שלי ואחר כך בקריירה. חשבתי שאולי דרשתי מידי, או אולי לא דרשתי מספיק. אחיה הגדולים האשימו בכך שאני לא מציבה לה מספיק גבולות… בקיצור – לקחתי על עצמי את הקשיים שלה וזה העציב אותי, אכזב אותי, הדאיג אותי.
היום אני יודעת הרבה יותר טוב. אני יודעת שילדים עם הפרעת קשב וריכוז הם אמנם סופר אינטליגנטים ועם כישורים מהממים של יצירתיות וראיית מצבים ואנשים וגם שקשה להם: תשומת הלב של ביתי הייתה מתפזרת. היא הוצפה גירויים והמוח שלה לא אפשר לה לסנן את החשוב מן הטפל (ועדיין היום). לעיתים קרובות היא לא הקדישה תשומת לב (כי לא יכלה) לפרטים ולכן עשתה שגיאות טיפשיות. אני יודעת היום שלא הייתה מסוגלת (ודרך אגב, גם היום זה כך) להתמיד בדברים שהתחילה. לפעמים נראה היה שהיא לא מקשיבה כי באמת הקשב שלה “ברח”. אם כבר הצליחה להניע את עצמה ולהתחיל משהו, היה קשה לה לסיים. וההתארגנות, אוי, ההתארגנות. כמה קשה היה לה (ועדיין) לסדר את הדברים שלה, לארגן את הילקוט, להכין עבודות. היא גם איבדה דברים וכל זה בגלל פיזור הדעת. היה קשה לה להיות מרוכזת (בנו, בשיחה, בכיתה, בהכנת שיעורים) כי דעתה הוסחה כל הזמן. וכמובן שהייתה שוכחת (היום היא לא זזה בלי יומן. גם בנייד וגם בפנקס קטן) דברים, עניינים, הודעות, חפצים, תוכניות.
אין לי ספק שגילוי מוקדם ככל האפשר של הפרעת קשב וריכוז היה חוסך לילדה הזו הרבה עוגמת נפש. היום אני יודעת שהיא רואה/שומעת/חשה דברים שאני (וכל מי שאין לו את הסינדרום הזה) לא שומעת ולא שמה לב לזה. אני יודעת שהיא מנתחת/מפרשת/מבינה/מגיבה הרבה יותר מהר ממני ומכל אחד. היום אני יודעת שהייתי צריכה להטיל עליה מטלה אחת כל פעם ולא ארבע ביחד. הייתי צריכה לדבר אליה במשפטים קצרים ולא לנאום. הייתי צריכה להגיד לה בדיוק מה אני רוצה ולא לצפות שהיא תנחש או תדע לבד. הייתי צריכה לא להיגרר לויכוחים איתה, בעיקר בגיל ההתבגרות, גם לא “הצלחתי עליה” כמעט אף פעם וגם כי זה בלבל אותה עוד יותר. הייתי צריכה להכין אותה מראש לקראת דברים ולא להפיל עליה תוכניות ברגע האחרון (מה שמאד מתאים לי…). הייתי צריכה לעזור לה לארגן את הילקוט בבקרים כי הבלגן שהיה לה בתוך הראש פשוט הקשה עליה לעשות זאת. חבל שלא התאמצתי לגלות במה היא טובה. ידעתי שהיא טובה בהרבה דברים כי הייתה לה, ויש לה עדיין, יכולת קליטה אדירה. היא מקבלת מכשיר מנייד ועד מכונית ותוך עשר דקות מבינה את הקרביים שלו. יש לה יכולת ביטוי מקסימה. יש לה ראייה רחבה ולכן היא מצלמת נפלא, ובכל זאת שמתי דגש רב על מה שאין לה (שקט, סדר, ארגון…) במקום לחזק את מה שיש בה. חבל שדיברתי איתה במילים כלליות כמו “סדרי את החדר” ולא הקניתי לה הבנייה חיצונית, כי פנימית – אין לה.
מזל שהענקנו לה המון אהבה וחום ובאמת האמנו בה (א. כי אני אופטימית בטירוף ב. כי באמת ידעתי שיש בה עומק אדיר) וכך לא פוררנו עד דק את הביטחון העצמי שלה. מזל שאמרנו לה הרבה שהיא חכמה, יפה, טובת לב ונדיבה וחבל שהוספנו “אבל חבל שאת לא מתאמצת יותר”, כי היום אני יודעת שהיא לא יכלה להתאמץ יותר. ועוד אני יודעת, שכשאומרים דברי שבח וממשיכים ואומרים “אבל” ומוסיפים את הציפייה או המגרעת – כל השבחים שנאמרו בחצי הראשון של המשפט, הלכו פארש. כאילו לא אמרנו.
מזל שיש לה איש אוהב וילדים מדליקים. מזל שהיא יודעת היום את החוזקות שלה ולא רק את החולשות שלה. מזל שהיא הבת שלי והלוואי ולא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות, למרות שהיא כבר אמרה לי שזו לא אשמתי.
