בעקבות המאמר שלי “יש להחליף את העונש הלא הגיוני בתגובה הגיונית” ביקשתם ממני דוגמאות לכך, כאשר מדובר בילדים צעירים. אז הנה כמה דוגמאות, אך לפני כן – הסבר:
ילדים לומדים מחוויות ולא מדיבורים. אתם יכולים לבקש מהם חמש, שש, שבע פעמים לעשות משהו – וזה לא יקרה. ואז אתם או משחדים (אם תסדר את החדר אקנה לך מתנה) או מאיימים (אם לא תסדרי את החדר לא תלכי איתי ל…. לא תקבלי את….). לצערכם זה לא עובד. וזה לא עובד כי ילדים צריכים מוטיבציה פנימית ולא חיצונית.
ההבנה של זה תאפשר לכם לייצר מצבים מהם הילדים ילמדו, ולמידה היא הבנה עמוקה ויוצרת מוטיבציה. נכון, שלעיתים קרובות הלמידה מלווה בעוגמת נפש או כעס על ההורה או על המצב הרע (שצריך לסדר חדר או לא להרביץ לאחות הקטנה או לא מקבלים ארוחה נוספת), אבל אם אתם מאמינים בחוסן הפנימי של הילד, בחוכמתו ובכך שהוא בסוף יבחר את הדבר הנכון – תצליחו לייצר אצל בניכם או בנותיכם שיתוף פעולה איתכם.
1. נגיד שאנחנו רוצים ללמד את הילד לסדר את החדר. והילד הזה מאד אוהב את הסיפור לפני השינה. אז נגיד לו “מתוקי, אנחנו לא נריב יותר על סידור החדר. אם אתה לא תסדר – אני אסדר (וכאן קופצים כל ההורים שנלחמים בילדים הפעוטים שלהם וחושבים במונחים של מלחמה ונצחון. נכון?). מכיון שסדר חשוב מאד, אז אני אעשה זאת (כך ההורה מהווה מודל לילד בתפיסת ערך הסדר). ואני רוצה שתדע שביום שבו אני עובד/ת, מכין/ה ארוחת ערב, מקלח/ת, וגם מסדר/ת את החדר – ביום הזה אהיה עייף/ה מידי לסיפור”. וזה הכל. האם הילד יסדר את החדר? לא. מה פתאום. הוא כבר רגיל לאיומים הריקים של הוריו…. ואז כמובן שאמא או אבא יסדרו את החדר בלי מילה של כעס או נאום של אי שביעות רצון. בעת ההרדמה, אחרי ארוחת ערב טובה ומקלחת נעימה, משכיבים את הקטן, מנשקים ומחבקים ויוצאים מהחדר. יש סיכוי מאד גדול שהוא יתחיל לבכות שהוא רוצה סיפור. צודק. הוא רגיל לזה. האם יקבל סיפור? ממש לא. כי אתם מאד עייפים מכל היום וכי נאלצתם גם לסדר את חדרו. אתם כועסים? מה פתאום! אתם פשוט עייפים. כמה ימים כאלה ילמדו את הילדון שני דברים חשובים: 1. מילה של אבא/אמא היא מילה. 2. שאם הוא רוצה סיפור עדיף שיסדר את החדר.
2. הפעוטה, שכל כך מקנאה באחותה התינוקת, מרביצה לה בכל הזדמנות. כבר דיברתם, הפצרתם, איימתם, ושום דבר לא עוזר. היא ממשיכה להרביץ. אתם חייבים לזכור שאין לכם שליטה על הפה, הידיים והרגליים של הילדה (ושל אף ילד או ילדה אחרים) ולכן דיבורים הם כמו אוויר והקטנה תלמד רק מחוויה שתחזור על עצמה שוב ושוב ותהפוך לנסיון חיים. לאותה פעוטה אומרים “יפה של אמא, נכון את יודעת שאמא תמיד תמיד תשמור על הילדות שלה? נכון אמא לא תיתן שאף אחד יעשה רע לך או לאחותך. נכון? לכן, מתוקונות, אם תרביצי לאחותך ותכאיבי לה, אמא תהייה חייבת לשמור עליה ולהרחיק אותה ממך”. הבנתם? לא את הקטנה המקנאה והמכאיבה אני מרחיקה, אלא את אחותה שסובלת ממנה. חמש דקות אחרי הנאום הקצר הזה שלכן, הקטנה תרוץ להרביץ לאחותה או למשוך לה ברגל או לדחוף לה את המוצץ בכוח לפה… בשנייה זו, בלי להעיף אפילו מבט קל באותה פעוטה, אתן מרימות את התינוקת ואומרות “הנה, אמא שומרת עליך” ומתרחקות משם לכיוון החלון (“בואי נראה אם יש כוכבים”( או לכיוון המטבח (“בואי תעזרי לאמא להכין ארוחת צהריים”). הפעוטה המרביצה יכולה להגיב בכל מיני צורות: אולי תשאר במקום ותבכה. חכי דקה שלמה ואז תזמיני אותה להיות איתכן. בלי שיחה. בלי הסבר. פשוט תזמיני להיות איתכן. אולי תרוץ אחריך. אז שימי יד על הכתף שלה ותגידי “את גם רוצה לראות כוכבים?” או תלטפי לה את הראש ותגידי “גם לך יש רעיון לארוחה?”. שימו לב, אני לא כועסת, אני לא דוחה אותה, אני זוכרת שהיא חצי תינוקת בעצמה וקשה לה – אבל אני בהחלט מייצרת מצב ממנו היא תבין שאין טעם להמשיך להרביץ, אלא אפילו ההיפך: כי אחותה יוצאת מורווחת מזה.
3. בן השלוש או הארבע לא רוצה להכנס למקלחת. כל יום אותו סיפור של הפצרה, נאום ובסוף כעס. נכון שהילד בסוף נהנה מהמקלחת ולא רוצה לצאת, אבל עד אז הוא הוציא לכם את הנשמה…. אז אומרים לו: “בן של אמא/אבא, נכון כל ערב אנחנו רבים על המקלחת? אז החלטתי לא לריב יותר. אני לא אוהב/ת לריב איתך בכלל. מכיון שבבית שלנו מתקלחים כל יום, אתה תוכל להחליט כל ערב אם אתה רוצה לבוא למקלחת כשאני מבקש/ת ואז תהייה לנו מקלחת טובה ושמחה ועם קצף או אם תחליט לא לבוא כשאני מבקש/ת, אני אקח אותך ואעשה לך מקלחת קצרה צ’יק צ’ק”. שמתם לב שלא אמרתי שאקח אותו בכוח? לא אמרתי! אמנם אצטרך להשתמש בכוח הפיזי של הידיים שלי, אבל בפנים, בלב, אני לא מרגיש/ה כוחני/ת, כי אין לי מלחמה עם הילד, אני פשוט מקלח/ת אותו כי כך צריך, כי כך הערכים שלי, כי זה חשוב בעיני וכי אמא ואבא קובעים על ההיגיינה והבריאות והתזונה והלבוש (ועל עוד הרבה דברים) של הילדים שלהם. בהתחלה הילד יחליט להתנגד לכם, כמקודם, כמו אתמול ושלשום, ואתם אכן תרימו אותו בוכה וצועק אבל אתם לא צועקים ולא כועסים. אתם מלמדים. אחרי כמה ימים כאלה, כשהוא יבין שמקלחים אותו אפילו אם הוא לא רוצה – הוא יבין שהוא זה שבעצם מחליט איך תראה המקלחת שלו.
הדוגמאות יכולות להיות רבות מאד, אבל אני רוצה שתבינו את המשוואה של זה. זו משוואה שיש בה הורה לא כועס, אלא הורה הגיוני, ענייני, שדבק בערכיו ושעושה את מה שהוא מצפה שיקרה. כל זמן שרק תבקשי, תפצירו, תאיימו, תנאמו שוב ושוב – דבר לא יקרה. כי ילדים לומדים מחוויות ולא מדיבורים.
בהצלחה.
