הוא מעשן, היא לובשת מיני חושפני, הם רוצים עגיל בלשון….,.
מה לעשות – הילדים כבר בגיל ההתבגרות! בסך הכל בני 11 או 12 וכבר יש צרות גדולות כאילו הם בני חמש עשרה או שש עשרה. זה מכיון שגיל ההתבגרות מגיע היום מוקדם יותר מאשר כשאנו היינו מתבגרים. והוא מגיע מוקדם יותר לא בגלל שהם מתחילים להתחצף בגיל 11, כי הם התחילו כבר הרבה קודם, אלא מכיון שהם עוברים תהליכים רגשיים, פיזיים, מיניים וקוגנטיביים אותם אנו עברנו שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר.
לא אתייחס כרגע לסיבות שזה קורה מוקדם, מוקדם מידי, אלא לתוצאות של זה: מתבגרים עם כל האתגרים המלווים לזה.
יש כאן פרדוקס: מצד אחד ההורה אומר לעצמו “יש לי כבר עשר שנים נסיון עם הילד הזה, או הילדה הזו, ויש לי גם כמה ילדים צעירים יותר, כך שיש סיכוי שאני יודע/ת להתמודד עם האתגרים שהתכשיט הזה יציב בפניי בשנות הטפש-עשרה שלו/שלה”, אבל המציאות טופחת לכם בפנים: צרות, אוזלת יד שלכם, מריטת שער (וירטואלית) שלכם וקול צעקה ל”הצילו!”.
זה הזמן, הורים יקרים, לעשות מה שהוויז עושה כל פעם שאנחנו לא שומעים בקולו: חישוב מסלול מחדש. הילדים, בהיותם בגיל ההתבגרות, מצריכים את ההורים לחשב מחדש את הגישה אליהם, את דרך הפעולה מולם ואת טיב היחסים ביניהם.
אני נזכרת בשני סיפורים (ויש לי עשרות) שהצריכו אותי לעשות חישוב מחדש: ביתי, כשהיתה בת 13 בלבד, היתה יוצאת בימי שישי עם חבריה וחברותיה לכיתה, למועדון של ילדים. מקום אותו בעלי ואני בדקנו והגענו למסקנה שמה שקורה שם מתאים לגיל הילדים ויש להם מספיק הגנה שם. הילדים אז היו יוצאים מהבית ביום שישי בשעה אחת עשרה בלילה והיו חוזרים בליל שבת בשעה שלוש לפנות בוקר. אני כמובן נזעקתי. לא נראה לי שביתי הקטנה, ילדתי המתוקה, תחזור הביתה מבילוי כיתתי באמצע הלילה. אחרי שני ימי שישי/שבת כאלה, אמרתי לביתי יום אחד שאני לא מסכימה לזה יותר וכי אני מבקשת שתחזור הביתה בשעה אחת וחצי. אמרה לי התכשיטה: “אמא, אם תכריחי אותי לחזור באחת וחצי – אחזור. אני רק רוצה שתדעי שאם אחזור באחת וחצי זה יהיה במונית לבד ואם אני חוזרת בשלוש זה עם שלוש חברות מהכיתה שגרות בבנין שלנו ובבנין סמוך”. הסתכלתי על הממזרה הזו ואמרתי לה “תני לי לחשוב על זה”. האמת? זה באמת הצריך ממני מחשבה: מה אני רוצה להיות? צודקת – ואז תחזור לבד באחת וחצי או חכמה – ואז תחזור עם חברותיה באמצע הלילה.
לסיפור הזה יש כמה נקודות חשובות:
1. היתה לי יכולת להכריח את הילדה. ואיך מכריחים נער או נערה בני שלוש עשרה? על ידי כוח הסמכות, וכוח זה נוצר נדבך על נדבר לאורך כל שנות גידול הילדים במחיצתנו. כשאני אמרתי לילדיי בטון נחוש ובמבט קר וחד “אתם תעשו אחת שתיים שלוש” או “את תחזרי בשעה כזו וכזו” – הם היו משתפים איתי פעולה. הרי אי אפשר לגרום לילד לחזור בשעה שאני רוצה. אי אפשר. אפשר לנעול אותו או אותה בבית ואז הם לא ייצאו בכלל, אפשר ללכת להביא אותם, אפשר לצעוק עליהם, אפשר להתחנן אליהם, אפשר לאיים עליהם – אבל אי אפשר לגרום להם להגיע (או לעשות מה שדרשנו), כי רק הם שולטים בידיים וברגליים שלהם (וגם בפה שלהם…). כלומר, יש צורך להגיע לקשר כזה עם המתבגרים, שהם יקבלו את מרות וסמכות ההורים למרות אי שביעות רצונם. לכן, תבינו למה אני עובדת כל כך הרבה וקשה עם הורי ילדים צעירים: כי שם, בגילאים הצעירים, נבנים היחסים שיבואו לידי ביטוי בגיל ההתבגרות. אם היחסים היו של כוחניות – בגיל ההתבגרות הם כבר לא יתפסו כי הילדים יגיבו בכוחניות חזרה. אם היחסים היו של ויתור, סליחה, הזדמנות שניה ושלישית ורביעית ואי עמידה של ההורים בגבולות שהציבו – בגיל ההתבגרות ההורים ימצאו עצמם חסרי אונים וחסרי השפעה על ילדיהם. 2. הלכתי לחשוב. בדרך כלל יש לכם הרגשה שאתם צריכים לתת תשובה כאן ועכשיו. אז דעו שלא כך היא. אתם יכולים לקחת את הזמן שלכם ולחשוב. על אמת. אם אנחנו לא מנתחי מוח ואם אנחנו צריכים להוציא החלטה ולתת תשובה שתשפיע על המשך הדרך – עדיף שנחשוב על זה רגע. אני, אז, החלטתי לאפשר לה להשאר עד מאוחר כדי לחזור עם חברותיה. זה לא אומר שזה הדבר הכי נכון, זה לא אומר שאתם צריכים לעשות כמוני, זה אומר שזה מה שידעתי לעשות באותו רגע. יכולתי לפנות לאמהות אחרות ולבקש שגם הן תפעלנה לחץ על הבנות שלהם ואז יהיה לנו כוח אמהי מחוזק. לא עשיתי זאת מתוך התחשבות בחשיבות החבר’ה והחברות בגיל הזה וכדאי לא לפדח את הילדה. יכולתי לצאת כל יום שישי בשעה אחת וחצי ולהביא את הילדה מהבילוי. לא עשיתי זאת כי אני לא רואה עצמי נהגת. בימי שישי בשעה אחת וחצי בלילה אני או בבילוי משלי או ישנה. יכולתי לא לאפשר לה לצאת בכלל אבל לא רציתי לקלקל את יחסיה החברתיים. בקיצור – זה מה שהחלטתי באותו שבוע.
בגיל ההתבגרות יש כמה דברים מאד חשובים עליהם אתם, ההורים, לא תרצו לוותר: שהילדה תלך לבית הספר כל יום, שהילד לא יעשן, שהם לא יקיימו יחסי מין מוקדם מידי ושהם לא יקחו סמים. נכון? אלו בעצם הדברים הכי הכי חשובים. אז למה רבים איתם על סידור החדר? ברור שזה מעצבן אתכם ואתם לא המשרתים שלהם – אבל הגיל הזה כל כך קשה גם להם, שאני חושבת שכדאי לעשות סדר חשיבות של דברים ולשים את הדגש על מה שבאמת באמת חשוב. סבא שלי היה אומר “בחרי את המלחמות שלך” וזו עצתי גם לכם.
אז אם הוא מעשן – אתם לא תצליחו לגרום לו להפסיק. אתם אמורים להגיד לו שבשום פנים לא תתנו לזה יד. איך? לא מסכימים שיעשן בבית. אם נראה סיגריות בבית נשמיד אותן. אם נחשוב שעל זה הולכים דמי הכיס שלו – נצמצם אותם. שימו לב עד לאן יכולתכם מגעת, והיא הולכת ומצטמצמת, והפעילו את היכולת שלכם של סמכות והשפעה עם הידיעה שהשליטה נמצאת בידי ילדיכם.
אלו השנים לשמור על יחסים, בלי לוותר על הערכים החשובים, וזאת כדי להיות משפיעים בחיי המתבגרים, כי שולטים בחייהם כבר אינכם יכולים להיות.
