גישת מיכל דליות
גישת מיכל דליות מבוססת על הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מיסודו של אלפרד אדלר יחד עם הידע והניסיון הרב שמיכל דליות צברה לאורך השנים. השיטה משלבת רעיונות מגישות פסיכולוגיות ופילוסופיות נוספות שעודכנו לאתגרי ההורות של המאה ה-21.
עשרות אלפי משפחות עושות כיום שימוש בגישת מיכל דליות ובכלים שפיתחה להתמודדות עם מגוון אתגרים ודילמות, ביניהם הצבת גבולות ועונשים לילדים, התמודדות עם ילד שמשקר או ילד שלא מקשיב, מריבות בין אחים, בעיות גמילה ושינה, התמודדות עם בעיות קשב וריכוז ועם התקפי זעם, וכן ביצירת בטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי בקרב ילדים ומתבגרים.
מיכל דליות מספרת על גישתה
לפני שנים רבות, כאשר ארבעת ילדיי היו צעירים, אירחתי בביתי חברה חדשה אשר הגיעה עם שני ילדיה. ששת הזאטוטים רצו, התרוצצו, צרחו בהנאה, ביקשו מעדנים וחטיפים וגם ביקשו שאשים להם קלטת (אז עוד לא היה השפע הרב שנמצא היום במסכים). בשלב מסוים, חברתי לא הצליחה להתאפק ושאלה אותי: “תגידי, איך הם לא נוגעים בווידיאו ובמערכת הסטריאו?”
“מה זאת אומרת!?” עניתי, “הכול מחובר למאתיים ועשרים וולט. הילדים היו מתחשמלים כל פעם שהיו נוגעים, וככה למדו לא לגעת!”
לקח לחברתי שנייה להבין שאני מתלוצצת ושהילדים לא מתחשמלים אצלי, אבל בכל זאת הם לא נוגעים במה שההורים לא מרשים. וכנראה שיש לי את שיטת מיכל דליות לעניין הזה.
איך באמת גורמים לכך שהילדים לא ייגעו בתנור ובמערכת הסטריאו, בחשמל, בפח הזבל, בעציצים, במגירת התכשיטים ובעוד מאתיים דברים בבית? מזיזים אותם. את הילדים, כמובן.
אמרתי לילדיי הקטנים שאני לא מרשה והזזתי אותם. הם התקרבו ונגעו. אמרתי להם שוב שאני לא מרשה והזזתי אותם. הם התקרבו ואני הזזתי אותם. וכך שוב ושוב.
יום, יומיים, שלושה וגם שבוע. ילדיי, כמו כל הילדים, הרי חכמים מאד. בסוף, כל אחד בקצב שלו, הם הבינו שאין טעם לגשת כי האמא הזאת מזיזה אותם משם כל הזמן.
ילדים נוגעים בדברים כי זה מסקרן אותם, כי זה נמצא שם, כי הם יכולים וכי לא מונעים מהם. וכך בעצם הכול חוזר אלינו, ההורים, לדרך בה אנחנו מגדלים ומחנכים את ילדינו.
“אני מאמינה שאין ילדים רעים. יש התנהגויות רעות. התנהגויות הן דבר נרכש ואתם, ההורים, תרמתם רבות לרכישת התנהגויות ילדיכם. כשם שאתם גרמתם לפלונטר בו אתם וילדיכם נמצאים היום, כך תוכלו להתיר אותו ולגרום לשינוי בהתנהגות הילדים.”
איך להיות הורים טובים
בשנים האחרונות מדובר הרבה על אושר, וכאשר אני שואלת הורים מה לדעתם תפקידם החשוב ביותר כהורים והם אומרים לי “לגרום אושר לילד” – לבי נחמץ. הכיצד? אנחנו בקושי יודעים לגרום אושר לעצמנו, אז איך לקחנו על עצמנו לגרום זאת לילדינו? והאם זה בכלל אפשרי?
תפקידכם כהורים אינו לייצר אושר לילדיכם, אלא לגדלם כך שיידעו לייצר אושר לעצמם: שיידעו להסתדר בחיים, בעבודה ובחברה.
אין הדבר אומר שעליכם לגרום להם צער, ממש לא! עליכם לאהוב אותם, והמון, לוותר לעיתים, להתגמש גם, לראות אותם ולפנק אותם לפעמים, אבל לא לקחת אחריות על אושרם.
כי אם טעיתם לחשוב שתפקידכם לגרום אושר, הרי הנגזרת של זה הוא הרצון שלכם למנוע מבתכם או מבנכם צער, תסכול, עצב או כעס. זאת כדי שלא יתקלו באי נעימות ושלא תינזק תחושת האושר שלהם. כדי להגיע למצב זה – אתם מתירים הכול. נענים לכל רצונותיהם, מוותרים יותר מידי, מגמישים עקרונות וגבולות עקרוניים וחשובים ומגדלים – בסיכומו של דבר – ילדים אומללים שמתנהגים רע. החיים גורמים להם כל הזמן צער, תסכול, עצב, כעס ואי נעימויות, רגשות שהם לא יודעים להתמודד איתם ולכן תגובותיהם והתנהגותם רעות בעיניכם.
לעתים אני חשה בתחרות בין ההורים המודרניים: מי ההורה היותר מגניב, היותר פתוח והמתירני. כאילו דברים אלה הם שעושים אתכם הורים טובים יותר. אז זהו, שלא! התפקיד הוא לא להיות טוב, אלא להיות יעיל.
לרגע אינני מתכוונת שעליכם להיות רעים לילדיכם. כוונתי היא שהורה טוב אינו נמדד בטוב ליבו, בוותרנותו, במתירנות חינוכו ובפשרנותו. הורה טוב נמדד בכך שילדו יודע לשתף פעולה, שילדו כועס וגם יודע להירגע, מתוסכל בלי לשבור את הכלים וקורא היטב את המציאות.
אז מהי שיטת מיכל דליות?
השיח הציבורי על רעיון הדמוקרטיה ושוויון ערך האדם ולידת הפסיכולוגיה. עניינים אלו תרמו לכך שהופסקו שיטות החינוך שהיו נהוגות עד אז והיו מבוססות על כוחניות (מכות, עונשים, העלבות והשפלות), והתחזקה המחשבה שהורים צריכים להיות נחמדים וכי הצרכים והרצונות שלהם, ההורים, אמורים להידחק מהחיים במשפחה. שני הרעיונות האלה – להיות נחמד לילד ולא להיות ‘קשה’ איתו – מבוססים על הסתכלות לטווח קצר בלבד ויש להם מחיר כבד לטווח הארוך, לילדים וגם להורים.
ילדים יודעים מה בא להם, מה נעים להם וטעים להם. לעיתים קרובות הם לא יודעים מה טוב להם. את זה יודעים ההורים כי הם הבוגרים, הם בעלי הניסיון, הם ראש הממשלה במשפחה הזו.
מאז ומעולם הורים למדו את הורותם. החיים בשבטים אפשרו לאם החדשה ללמוד מהנשים האחרות בשבט, דרך העשייה המשותפת. כשהשבט הצטמצם והפך להיות חמולה, עדיין יכולה היתה כל אם צעירה ללמוד מאחותה הגדולה, מאמה שהמשיכה ללדת או מהדודות… כיום התמיכה המסורתית, שהיתה נגישה לאם ולאב הצעירים, אינה קיימת. התא המשפחתי קטן, הילדים שהפכו להיות הורים גרים לעיתים רחוק מהוריהם וממשפחת המוצא שלהם, שני ההורים עובדים מחוץ לבית והחד-הוריות מקשה עוד יותר. בקיצור, אין היום מורים מסורתיים להורות ולכן יש צורך כה עז במורי דרך ומורי נבוכים בחינוך ילדים.
מיכל דליות, שלאורך השנים ליוותה מאות רבות של הורים בהדרכת הורים לגיל הרך ולמתבגרים, מביאה לכם את גישתה לבניית סמכות הורית מודרנית. הגישה מבוססת על רעיונותיו של ד”ר אלפרד אלדר שראה באדם יצור חברתי, על הבנת ההיקשרות על פי ד”ר בולבי, על דעותיו של ד”ר סלבדור מינושין שראה במשפחה את בסיס התפתחות האדם ועל ד”ר הנדריקס שראה את מימוש האושר בזוגיות ובמחויבות לאחר.
רוצים להכיר את גישת מיכל דליות? אתם יכולים לעשות זאת מהבית באמצעות תכנים רבים שמיכל הקליטה וזמינים לרכישה באתר
יש לכם אפשרות ללמוד את הגישה גם במסלולי הדרכות ההורים הפרטניים
