מאמרים

תבכה ילדי, תבכה.

לפני כמה ימים ירדתי עם שלושה מתוך תשעת נכדיי (כן ירבו…) לגינת השעשועים. בעיקרון אני מנסה להימנע מלרדת לגינות שעשועים פשוט מכיוון שכשאני עושה זאת, כל האימהות בגינה “נכנסות לדום” ואני לא מרגישה עם זה נוח. כאילו “סופרנני הגיעה, שימו לב, מיכל דליות כאן, אסור לעשות טעויות בחינוך”.

יש היום בגינות שעשועים גם הרבה אבות. פעם הם לא היו שם. הם היו בעבודה או בבית, אבל לא בגינות שעשועים עם הילדים שלהם. היום, כיף גדול, אבות יורדים עם ילדיהם ואני חושבת שהם גם נהנים מזה. בכל אופן, האבות שרואים אותי בגינות שעשועים ניגשים אלי עם איזה ילד שלהם ומוכנים למסור לי אותו לאימוץ. כמובן שכולנו צוחקים (מי יודע, אולי הקטן נלחץ?) והקרח נשבר.

בכל אופן, לפני כמה ימים היה בגינה ילד שפשוט בכה את נשמתו. ילדון אולי בן שלוש וחצי ארבע, שעמד במקום אחד ובכה ובכה ובכה. לא ממש ראיתי איך זה התחיל ואני לא יודעת אם הבכי היה כדי “לכופף את היד” של אמא ולקבל את מה שסירבה לתת לו קודם, או שאכן ליבו הקטן היה פצוע מאיזה עלבון או השפלה שנגרמה לו. הוא פשוט עמד שם ובכה. אמא שלו נגשה אליו, דיברה אליו, נשמע שהיא מדברת  בטון קצת מפציר, ניגבה לו את הדמעות וכשזה לא הסתיים אחרי כמה דקות (שתמיד נראות כמו נצח במיוחד עם חצי גינה מסתכלת עליך) הוא הרימה קצת את קולה ואמרה לו “די. מספיק לבכות. תפסיק לבכות. הבנתי. ראיתי. תירגע ותתאפק. מספיק לבכות”.

חשבתי באותו רגע עד כמה אנחנו לא מבינים את הבכי. ודאי שיודעים שזו תופעה פיזיולוגית ודמעות זולגות מבלוטת הדמעות הנמצאת בעין, וזה קורה בעקבות מצב רגשי שעובר על בני האדם. אבל למה? והאם זה טוב? ואולי כדאי להרגיע את הבוכים כמה שיותר מהר? ואולי להניח להם?

אתם יודעים שיש סוגים שונים של דמעות והרכבים כימיים שונים ביניהם? יש דמעות שנוצרות כדי לסלק מהעין גוף זר, יש דמעות הנוצרות בעקבות פריסת בצל ויש דמעות שתפקידן להפחית מתח, לפנות רעלים מהגוף ולעזור להירגעות. אלו דמעות הבכי של ילדים.

אוהדי האבולוציה טוענים, וזה נשמע מאד הגיוני, שהבכי של הילדים הוא צורת התקשורת הראשונה שלהם, בעיקר תקשורת לצורך הישרדות. תארו לעצמכם תינוק רעב, או שקר לו, או ילד שרואה נחש – אם הם לא יבכו לא יגיע מבוגר להציל אותו. זו הדרך המהירה ביותר למשוך את  תשומת לב האחרים ולגייס את עזרתם. היום, כשאפשר לבדוק את החומרים המופרשים בתוך הדמעות (רמות גבוהות של הורמון המופרש בעקבות לחץ), גם מבינים שהבכי הוא תהליך פיזיולוגי נחוץ ויעיל, שמאפשר לבני האדם, בעיקר לקטנים שבנינו, להתמודד עם מצוקות רגשיות, על ידי כך שמוציאים מהגוף את החומרים הכימיים האלה וכך מקלים על הצער. נכון אחרי הבכי מרגישים יותר טוב? זה מפני שהדמעות סילקו מהגוף את החומרים הכימיים שנוצרו בעקבות הלחץ, הכאב, הצער.

לדעתי צריך לתת לילדים לבכות. תנו להם להשתחרר, תנו להורמון הדחק לצאת מגופם. כל עוד הילד לא פוגע במישהו – אפשרו לו לבטא את רגשותיו בבכי וגם תקלו על המערכות הגופניות שלו להתאזן מחדש.

הבעיה, לדעתי, היא אנחנו: בכי של ילדים עושה לנו כל מיני דברים. ראשית – הוא מזעיק אותנו להיות לעזר. זה כנראה התפקיד הקדמוני והראשוני של הבכי: לגרום לנו להגיע, להגיב, לעזור, לנחם, לרפא.

יש הורים שהבכי של ילדם גורם להם להתפרק, כאילו כלו כל הקיצים, כאילו שילד בוכה הוא ילד מפורק ושבריו מפוזרים על הרצפה. הורה כזה יעטוף את הילד בכזו חרדה שהילד יבין מזה שקורה לו דבר מה איום ונורא. בנוסף הוא יבין שבכי שלו מקפיץ את ההורים בכזו מהירות ולכזו תגובה עוצמתית – שהוא עלול לאמץ את הבכי כטקטיקה להכניע את הוריו. 

יש הורים שבכי ילדם מסמל להם חולשה. כאילו הבכי מסמל חוסר יכולת לתפקד, למצוא פתרון, להתמודד עם מצב לא נוח – ותחושת האין אונות הזו של הילד מטריפה את ההורים. הורים אלה יגערו בילד או בילדה שיפסיקו לבכות בזה הרגע!

ויש הורים שלא מתרגשים. הורים שאומרים לעצמם “אז היא בוכה. אז נעלבה. אז כאב לה קצת. אז היא תלמד להתמודד”. הורים אלה בעצם משאירים את ילדתם לבד במערכה. הילדה עומדת שם ומאפשרת לדמעות שלה לנקות את גופה משאריות הורמון הלחץ, מתקשרת עם הוריה בדרך הכי ראשונית שקיימת, רע לה (גם אם להורים נראה שמה שקרה לה זו לא סיבה לאומללות כזו) – והיא לבד. מתמודדת לבד.

הורים, כשילדיכם בוכים, שיקפצו לכם כל ההורים האחרים שנמצאים בסביבה ומסתכלים עליכם בעין עקומה. גשו אל הילד. חבקו את הילדה. אל תגידו להם “לא נורא” או “זה יעבור” או “לא צריך לבכות מזה” כי זה כן נורא בעיני הילדים, הם לא מאמינים שאי פעם זה יעבור והם כבר בוכים בין כה…

ברור שמידי פעם גם צריך להכניס אלמנט חינוכי, כי תלוי בעקבות מה הבכי מגיע, אבל האלמנט החינוכי, או מה שאני קוראת לו “שיחת הפקת הלקחים”, יכולים להתבצע גם שעתיים אחרי זה. שעה אחרי זה.

כשילדכם בוכה, אל תחנקו את בכיו, תנו לו לגיטימציה לרגשות שלו (נעלבת, כעסת, כאב לך, אתה עצוב) ואפשרו לו, על ידי הבכי, להחזיר את האיזון לגופו ולהגיע למצב בו ירגיש טוב יותר, בעקבות בכי אמיתי שלא כובד או הופסק באמצע.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...

כתיבת תגובה