גיל ההתבגרות הוא גיל מבלבל וקשה, לכם, ההורים, וגם להם. לא תמיד העיסוקים שלהם חיוביים בעיניכם ועומדים בקנה אחד עם מה שאתם רואים כנכון. הרבה פעמים אתם חשים חסרי אונים ובנושאים מסוימים כבר ויתרתם על הצבת הגבולות, אבל אף פעם לא מאוחר מדי להשיב את הסמכות ההורית, את הכבוד ההורי.
המתבגרת שלכם והמתבגר, גם הוא, שמתמודדים עם התפתחויות פנימיות וחיצוניות חדשות (התפתחות פיזיולוגית, התפתחות שכלית, יכולת הפשטה, התפתחות חברתית, דימוי עצמי ודימוי עצמו בעיני אחרים, הפנמת ערכים וחשיפה למעגל חברתי רחב ועוד כל מיני צרות למיניהן…) מרגישים שהם זקוקים ליותר אוטונומיה כדי להתמודד עם כל אותם דברים חדשים. כלומר, לאפשרות להחלטות עצמאיות ונפרדות, שלהם, בלי תלות וקשר לכם.
המתבגר הזה שלכם, שאפילו אם הוא בן 12 וחצי, כבר עומד על סף הבגרות, דופק בכוח על הדלת שמסמלת בעיניו חופש חדש:
החופש מהצורך לתת לכם דין וחשבון על כל פעולותיו ומעשיו.
החופש לחשוב על כל מה שהיא רוצה. החופש להשאיר את המחשבות האלה נעולות על סוגר ובריח עמוק בתוכו בלי הצורך לגלות לכם. היא כאילו אומרת בליבה: אני גם לא צריכה לספר להם וגם יכולה לעשות זאת בלי שהם יידעו.
החופש להרחיב את מעגל חבריו וידידיו כראות עיניו.
החופש להשתמש בשעות הפנאי שלה לענייניה, לתחביביה ומאווייה.
החופש ההולך ומתרחב מן הסמכות שלכם. וחופש זה, או שתיתנו אותו בהדרגה מרצונכם החופשי, או שהוא יילקח בכוח.
אולי נוכחתם פתאום, קצת מאוחר מידי, שאינכם יכולים לאלץ את הילד המתבגר למלא את רצונכם: אם אין לו “חשק” לקום, או לעבוד, או לסדר, או להקשיב, או לשתף פעולה, אין לכם דרכים לגרום לו לעשות זאת.
בתקופה הזו, ניתנת לכם הזדמנות נוספת ואולי אחרונה, לאפשר למתבגרת שלכם לגבש את האישיות המיוחדת שלה. לאפשר לה ללכת, ככל האפשר, עם הבחירות שלה. לכבד את השונות שלה מכם, ההורים. להיות מדריכים ולא מפקדים. נכון, הבית הופך להיות מלון, מסעדה, מכבסה, מוסך ומכשיר כספומט, הם אמנם מושפעים מקבוצת הגיל, אבל בלימודים ובדברים המוסריים – הם מאד צריכים אתכם לעצה ולהדרכה.
אחד הפרדוקסים בגיל זה הוא בכך שאתם אומרים למתבגרים שלכם: “תוכיחו לי שאתם אחראים ותקבלו עצמאות” והם אומרים להוריהם “תנו לנו עצמאות ונוכל להוכיח לכם שאנחנו אחראים”.
אז מה עושים עם היציאות? הילד או הילדה בן/בת 15.5 ורוצה לצאת לבלות יותר מידי/עד מאוחר מידי. מה עושים? לעולם לא מאוחר לנסות לשקם את הסמכות ההורית מצד אחד ולהבין שבסיכומו של דבר הילד יחזור בשעה שהוא יחליט לחזור. יתכן וזה בלתי אפשרי, אבל אולי כדאי לנסות להגיע לאיזושהי מדיניות משותפת. העובדה שיתכן ואתם תהיו ההורים היחידים מבין הורי כל חבריו בכל התהליך הזה לא מקלה, אבל גם אז בהחלט תאמרו לו – אנחנו מצטערים אבל אתה הבן שלנו ותפקידנו לדאוג לך.
וכך תעשו זאת:
התעקשו להכיר את חבריו/חבריה. התעקשו להזמינם לביתכם. אפשרו לילדכם לשמוע מוזיקה רועשת ולבלות עם חבריה/חבריו בחדר שלהם. כך תכירו אותם וכך תוכלו לדעת מי הם.
החליטו יחד עם הילד על שעת החזרה מהבילוי. היו חכמים ולא צודקים. תשע זה מוקדם מידי. חצות זה מאוחר מידי באמצע השבוע. היו גמישים והבינו את צורות הבילוי של הגיל הזה. עדיף שעה יותר מאוחרת, אבל שיחזור בה בשלום.
חשוב מאוד שהיציאה תהיה מותנית בכך שאתם יודעים להיכן היא יוצאת. זה לא אומר שאמנם היא תהיה שם, אבל זה משאיר אתכם כמי שמעוניין לדעת ואיכפת לו.
קבלו מהילד/ה מידע כיצד היא נוסעת וכיצד היא חוזרת מהבילוי. אם יש צורך וזה ירגיע אתכם, הציעו את עצמכם או תנו כסף למונית.
קיבעו שעות ספציפיות (חצות, שתיים בלילה) בהן אתם מתקשרים והם מתחייבים לענות. הבהירו את התוצאה של אי עמידתו בהסכם זה (שבעצם הינה אכזבה וחוסר אמון. קשה להפעיל סנקציות בגיל ההתבגרות. עדיף לשמור על יחסים טובים).
וזאת לא תעשו:
אל תחפרו. אל תתקשרו כל שעה. בסוף הם יסננו אתכם. חבל.
אם הגעתם להסכם והם לא עמדו בו, הביעו את אכזבתכם מכך (מכך ולא מהם) ואל תנסו לרתק אותם בבית. הרי זה לא עובד.
אל תכעסו. בבקשה. ברגע שאתם כועסים אתם במלחמה ואז הם יעשו “דווקא” והרי הם ינצחו! שימרו על פני פוקר, דברו ממש בשקט (שקט הרבה יותר מפחיד ומלחיץ מצעקות של חוסר שליטה עצמית) ותגידו “אני צריך לחשוב על זה”.
אל תאיימו, כי הרי לא תבצעו. את זה הילדים הבינו כבר מזמן: שאנחנו הורים שנובחים אבל לא נושכים. בגלל זה הם “לא זורקים” לכיוון שלכם.
ובעיקר: נסו לשמור על יחסים טובים. זה גיל קשה להם וגם לכם. התאפקו עוד קצת. עוד שנה, שנתיים או שלוש הם יהיו חברים נפלאים לשיחה והחלפת חוויות. רק צריך לחכות עוד קצת בסבלנות.
