חלק גדול מאיתנו ההורים מרים ידיים בייאוש מול מתבגרת או מתבגר שעושים טובה שעונים לשאלות שלנו, עסוקים כל היום בסלולרי, מתנתקים מהפעילות המשפחתית וזו רק רשימה חלקית…אבל אל ייאוש- התנהגות נכונה שלנו ההורים יחד עם פלאי ההתפתחות הביולוגית ולעיתים גם המציאות הישראלית יגרמו לכם ברוב המקרים להיות הורים גאים כשהילדים יהפכו לבוגרים.
כמורה בתיכון, ע’ היה תלמיד מהסוג שאתה לא ממש מעוניין שיהיה בכיתתך. חסר משמעת, חלש לימודית, המוני, צעקן – בקיצור, מחרב שיעורים ולעיתים גם מחרב מורים. ועוד בכוונה תחילה…גם המוצלחים שבמחנכים התקשו להתמודד איתו.
שיחות עם הוריו ציירו מציאות משפחתית ברורה. ארבעה אחים , ע’ הוא הצעיר שבחבורה, בן זקונים, עטוף בפינוקים, פטור מאחריות ומחוייבות, ‘נסיך’ במשפחתו.
ההתנהגות בביה”ס תאמה גם את התנהגותו בבית. בביה”ס הוא לא נשמע לדרישות הצוות ובבית התעלם מבקשות האם והאב. בין הכיתות הרשה לעצמו להתהלך ולצעוק בקולי קולות וגם בבית הרים את הקול כשטרח לענות לשאלה שהגיעה מכיוון אחד מבני המשפחה. ” אני ויתרתי על המלחמות האלה, חבל על הזמן והבריאות שלי..” אמר האבא המיואש שהרים ידיים . האמא , מלאה בכוונות טובות , ניסתה וניסתה אבל ללא הועיל. מרבית ניסיונותיה רק החמירו את המצב.
ע’ סיים את לימודים לפני כשנתיים, 12 שנות לימוד בעזרת מאמץ עליון של הצוות החינוכי וללא בגרות. למרות שהכריז על כוונות השתמטות , החליט ע’ להתגייס ושובץ ליחידה קרבית. בין אנשי הצוות היתה תמימות דעים ( למעט מאמין אחד בלתי נלאה..) – ע’ לא יעמוד במסגרת הנוקשה ויימצא עצמו מחוצה לה תוך זמן קצר.
לפני מספר שבועות נחתה בקבוצת הווצ אפ שלנו תמונה של ע’ בסיום מסע הכומתה של 90 ק”מ. זה היה לאחר 8 חודשיים בצבא . ע’ סיים הכשרה כלוחם ביחידה קרבית. מצטיין מחלקתי.
בשיחה שקיימתי איתו כמה ימים אחר כך שמעתי ילד אחר. כבר לא ע’ הצעקן, כבר לא ע’ חסר הסבלנות…הרגשתי כי אני מדבר עם אדם בוגר. אדם שמספר על הקושי שעבר, על רגעי השבירה וההתחזקות המחודשת, על הרצון לעשות משהו משמעותי בחייו, על התוכניות קדימה- ובראשן השלמת הבגרויות .
ע’ אומנם נמצא בתחילת חייו הבוגרים אך סביר להניח שסיכויו להצליח ולהפוך לאדם בוגר שמתפתח בצורה חיובית ותורם לחברה בה הוא חי גבוהים משהיו או שהערכנו בתקופת גיל ההתבגרות.
הייאוש שאוחז ברבים מאיתנו ההורים בגיל ההתבגרות של ילדנו מובן וטבעי. מי לא יהיה מודאג מול נער או נערה שהתקשורת עימם כמעט ולא קיימת, שמקפידים לשנות מצבי רוח על בסיס יומי, שעולים מאפס למאה כמעט בכל עימות ובגדול משדרים לנו מסר ברור – די עם החפירות. עזבו אותי.
אז זהו – אסור לנו לעזוב. ילדים ובני נוער, גם בגיל ההתבגרות, צריכים הורים לצידם. בגיל הילדות הם צריכים שניתן להם יד ובגיל ההתבגרות הם מבקשים להשתחרר מהאחיזה, זו חלק ההתפתחות התקינה והרצויה , אבל אנחנו חייבים להישאר לידם. ללוות אותם ולהקפיד שלא תהיה פריקת עול מלאה. זה לא תמיד קל , אפילו קשה, אבל זה תפקידנו כהורים.
התקשורת עם המתבגרים בעידן החדש לא פשוטה. יש להם עולם משלהם , מושגים וקודים התנהגותיים שאין לנו מושג מה משמעותם והרבה פעמים , בואו נודה על האמת, יש לנו רצון עז לשלוח אותם למחנה עבודה וחינוך מחדש אי שם בסיביר הקפואה והמושלגת.
אבל בהיעדר אופציית מחנות העבודה- העבודה שוב מוטלת עלינו ההורים. אז מה עושים? הנה 5 רעיונות שיכולים לעזור
- גלו הבנה לעובדה והפנימו שהילדים נמצאים בגיל מעבר משמעותי ברמה הפיזיולוגית והרגשית ומכאן נובע השינוי ההתנהגותי- תהיו יותר גמישים ופחות נוקשים. במילים אחרות- שחררו קצת.
- תמצאו הזדמנויות וזמן ל’אחד על אחד ‘עם הילדים. חפשו פעילות משותפת שאתם והמתבגר/ת יכולים ליהנות ממנה יחד. זה יכול להיות יציאה זוגית לסרט, לארוחה, לפעילות ספורטיבית או כל דבר אחר שאטרקטיבי עבור המתבגרים שלכם ואפשר לשלב בו שיחה קלילה. גם אם תקבלו סירוב בהתחלה, תתעקשו על זה. אם תהיו עקשנים נחמדים זה יצליח
- היפטרו מהביקורות ומהשיפוטיות הטבעית כלפי המתבגרים, או לפחות צמצמו אותה. ביקורת ושיפוטיות מצידנו ההורים גורמות לעוד ריחוק עד לכדי התנתקות. במיוחד בגיל ההתבגרות
- זינחו את איומי הסרק שאינכם עומדים בהם וגם עזבו את הפינוקים והשוחד המיותר בתמורה להתנהגות או מעשים שאתם מעוניינים בהם
- לצד הגמישות וההכלה, הקפידו לא לוותר על עקרונות משמעותיים עבורכם ובראשם התנהגות מכבדת כלפיכם ההורים .
לא פשוט ליישם את מרבית הסעיפים. זה מצריך שינוי דפוסים התנהגותיים מצידנו . אך אם נקפיד בכל זאת להוציא לפועל כמה מהרעיונות הכתובים כאן, אם נצליח לבנות תקשורת חיובית ומכבדת ובנוסף ניתן לביולוגיה לעשות את שלה –ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית מתייצבת בסופו של דבר- רבים הסיכויים שנמצא את עצמנו יושבים עוד כמה שנים עם הבן או הבת , נזכרים יחד באותן שנים הפכפכות ומעלים חיוך לזכר אותו חלק מאתגר במסע ההורי.
אז אם כרגע אתם בשלב הייאוש זה בסדר, דעו שאתם בחברה טובה, אבל קחו אוויר . תחזרו לעשות את מה שצריך ותאמינו במתבגרים שלכם – כי הם צריכים את זה.
והם עוד יפתיעו.
כתב שרון פאר. יועץ משפחתי. מרכז מיכל דליות
