לפעמים, כשאני מסיימת ביקור תצפית בבית המשפחה, ההורים נפרדים ממני בדלת בחצי התנצלות: “חוק מרפי, דווקא עכשיו כשהגעת היה שקט בבית.”
אבל גם מהשקט ניתן ללמוד הרבה…
הימים – ימי זום ומפגשים באויר הפתוח, ואני מגיעה לתצפית בגינת משחקים, יושבת עם אמא של אורי (7) ואלה (4), כשהם מטפסים על המתקנים.
אורי עוזר לאלה לטפס על הסולם, ואמא צועקת לעברו: “כל הכבוד, איזה ילד טוב!”
ילד אחד דוחף את אלה. אורי ממהר לחבק אותה ומגניב מבט לאמא. היא מאשרת מרחוק עם האגודל למעלה, וזה נמשך: קריאות התפעלות, מחמאות, נשיקות באויר, “אתה מהמם”, “איזה מלך”, “ילד מושלם שלי”.
***
אם יש לנו כהורים תפקיד ראוי וחשוב מאין כמוהו, הרי הוא לעזור להם לזהות את היכולות שלהם, לפתח את המנוע הפנימי שידחף אותם לעזור כדי לעזור, ללמוד כדי להצליח, ליצור מתוך סקרנות, לקום אחרי נפילה, רק כי צריך להמשיך.
בקיצור – לצמוח בלי להיות תלוי באישור הסביבה.
אבל אורי הפך להיות “נרקומן” של מחמאות. בלי מילה טובה הוא לא זז. הוא מצייר ומגניב מבט אל אמא, מחכה להכרה. הוא עוזר לאלה להסתדר בבוקר ושואל: “מה מגיע לי ?” וגם בגינת השעשועים הוא “עובד” קשה כדי להרוויח את המילה הטובה והמבט המאשר.
רואים אותי, משמע אני קיים.
***
אנחנו יודעים לזהות את הכוח ההרסני של ביקורת צולבת, עלבונות או מילים קשות, אבל כשזה מגיע למחמאות – קשה לנו להבחין במחירים שזה גובה מאיתנו.
מה הבעייתיות של מחמאות מוגזמות ?
- כש”כל הכבוד” כבר הופך לחלק מהשפה שלנו, הוא מאבד מערכו וגם הילד כבר לא קונה את סחורה וכדי להתניע מחדש נצטרך לעלות שלב במחמאות:
“נו, אבא, אתה יכול לפתור את התרגיל, הנה תראה איזה אלוף אתה” – אנחנו אומרים ומגישים לו בהכנעה את מה ששייך רק לנו: התואר אבא או אמא, תוך כדי שאנחנו מרימים אותו למקום הראשון על הפודיום , העיקר שיזוז כבר !
- ילד שתלוי במחמאות גדל בפחד נוראי לאבד את התואר. “אם אני מקבל אהבה, התלהבות והתפעלות מההורים כשאני מצליח, האם במקרה של כישלון אני עלול לאבד את זה?” וכאן נסללת הדרך המהירה להססנות, קיבעון, חוסר יכולת להתמיד ופחד מהתנסויות חדשות.
- כאן גם נולדת החשדנות וחוסר הביטחון לשתף אחרים: “שלא יגנבו לי את הרעיון”- אומר לעצמו הילד, שערכו תלוי כל כך במילה הטובה של הסביבה.
- אם הערך שלי תלוי בציונים והערכות חיצוניים, איך אוכל לדעת בעצמי מה נחשב מוצלח וטוב? כושר השיפוט של ילדים התלויים בהערכות חיצוניות הולך ופוחת. מה יקרה כשכבר לא נהיה לצידו בכל רגע, והוא יצטרך לבחור בעצמו בין הטוב והרע ?
אז מה עושים?
הפרדה בין העושה למעשה:
מתחילים לשים דגש על המעשה ולא על העושה (לא “איזה גאון אתה”, אלא “איזה פיתרון חכם”). הפרדה כזו בין העושה למעשה תלמד את הילד שאהבתנו אליו אינה תלויה בדבר . הצלחה, כמו הפסד, כבר לא יאיימו עליו.
הדרך היא החשובה:
מסיטים את הזרקור מהתוצאה אל התהליך והדרך:
“נכון, נכשלת בטסט פעם שלישית, אבל היי, החלטת לגשת שוב, זה לא מובן מאליו! “
“נהדר איך השקעת בכל שלב!”
“אתה יכול להיות גאה שלא ויתרת לעצמך”
באופן כזה, הכישלונות יהיו עבור הילד רק ציון דרך ולא תחנה סופית. סוג של תמרור המסמן עבורו מה לא עבד, היכן יש לחזק ולשפר.
אפשר גם לשתוק:
לא תמיד כשהילד מצליח, תורם, עוזר – חייבים לומר משהו.
לעיתים, התפעלות ומילות הערכה מוגזמות יכולות דווקא לשדר לילד: מישהו כאן לא האמין שאני מסוגל. יכול להיות שאין לי את זה, ורק במקרה הצלחתי ?
כולנו זקוקים ליחס, וקשה מאד להיות שקוף בעיני הזולת, אבל לקחנו את זה רחוק מדי, עם התפעלות מוגזמת על כל צעד שהילד עושה.
נסו לשקף לו שראיתם, תוך כדי ציון התכונה שאתם רוצים לחזק:
“שרכת בעצמך את השרוכים” (עצמאות)
“הדגם שבנית דרש הרבה סבלנות” (התמדה וסבלנות)
“מה שעשית עזר לי מאד ” (עזרה לזולת, התחשבות)
“רואים שהשקעת מחשבה” (דגש על הדרך ) .
***
שאלו פעם את אלברט איינשטיין כיצד הוא מלמד בהרצאות שלו והוא ענה:
“אני אף פעם לא מלמד את הסטודנטים שלי. אני רק מנסה לייצר את התנאים שבהם הם יוכלו ללמוד”.
עידוד נכון הוא בסיס נהדר ללימוד, אפשר להתחיל מכאן.
כתבה: עידית שקד יועצת משפחתית במרכז מיכל דליות
