הרבה פעמים אני שומעת מהורים צעירים משפטים בסגנון “אני לא יכולה יותר עם חמותי, היא מתערבת לי כל הזמן בחיים”. או “אני ממש זורק את חמותי כי היא מתנחלת לי בבית ומשגעת אותנו”. וגם “אמא שלי לא מזמינה את אשתי יותר” או “אנחנו משקרים שאנחנו מוזמנים כדי שלא נצטרך להגיע לחמי וחמותי כי הם פשוט בלתי נסבלים”.
אני בהחלט מכירה בני זוג עם יחסים מאד טובים עם החם והחמות מצד אחד או משני הצדדים. יש גם דברים כאלה, ואפילו לא מעט. אבל השכיח הוא לשמוע תלונות וקובלנות על החמות.
בשבוע שעבר הרצתי בנהריה (זה יכול היה להיות בתל אביבי, חיפה , ירושלים או עומר) ובסוף ההרצאה נגשה אלי אשה צעירה ונעימה שמאד רצתה לדעת מה לעשות עם חמותה. היא סיפרה לי סיפור די שגרתי של התערבות רבה מידי, של חוסר כבוד לחוקי הבית של ההורים הצעירים ופינוק משחית. אני מודה ששמעתי אותה, וגם נתתי לה כמה רעיונות פעולה, אבל מחשבתי נדדה לעבר. נזכרתי בחמותי שנפטרה לפני תשע שנים.
עד מותה היו יחסיי עם חמותי מאד טובים. הם לא התחילו כך, אלא עברו שינוי במהלך השנים הראשונות של הזוגיות שלי. בהתחלה לא הצלחתי לאהוב אותה. הכרתי אשה מבוגרת עם דעות, גישות, דיבור, מחשבות, התנהגויות שפשוט לא אהבתי. לא הכרתי לפני כן את “האמא הפולנייה” (שלי היתה ההיפך מזה) וההכרות עם אמא/אשה כזו היתה פשוט הלם עבורי. לשמחתי אני מתבגרת עם השנים ועם הבגרות אני גם מחכימה, ועם הזמן הבנתי שיחסים עם חמות גם הם ריקוד זוגי. אחד מוביל והשני מובל ולעיתים הם מתחלפים בתפקידים. אחד עושה והשני מגיב. אחד אוהב והשני לא. זוגיות שהשניים שבה תורמים לריקוד או מחבלים בו. הבנתי שזה לא “היא” שאשמה או שבזכותה היחסים הם כמו שהם. זה גם באשמתי או בזכותי. תוך שנתיים או שלוש למדתי לאהוב את האשה הזו ואני רוצה לספר לכם עליה. אני רוצה שתכירו את האדם מאחורי ה”חמות”. אני רוצה שבפעם הבאה שבא לכם לחנוק את חמותכם תתאפקו רגע ותזכרו שיש כאן בן אדם, שאולי אתם אפילו לא ממש מכירים: האדם שהיא היתה לפני היותה חמותכם.
בקשתי את הסכמת בעלי וגיסי לפרסם את הטור הזה וקיבלתי אותה. הפעם לא אני הכוכבת, אלא אשה לא מוכרת, חמותי:
רבקה נולדה בפולין. בת זקונים להורים מבוגרים ושלושה אחים בוגרים. ילדות מזרח אירופאית שגרתית והתאהבות של גיל ההתבגרות. רבקה התאהבה בבחור צעיר מהעיירה. היו אז ימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה והבחור נלקח ע”י הצבא הפולני להלחם מול הצבא הגרמני. ידוע שהוא נלקח בשבי הרוסי ואז היו שמועות שהגיע לפלסטינה. רבקה, בחורה מאוהבת ונחושה, החליטה לעלות לפלסטינה ולחפש אותו. אהבה זו שלה הצילה אותה מידי הנאצים ומגורל כל בני משפחתה וגורל ששה מליון יהודים נוספים.
רבקה, בת 17, הגיעה לפלסטינה בלי אמצעי מחייה וחיפשה יהודים-פולניים נוספים כדי לקבל עזרה ולהפיג את הבדידות. בחיפושיה אחרי אהובה השבוי הגיע לידיה מידע שהוא מת בסיביר, בכלא הרוסי. שבורה, בודדה, ללא אדם בעולם, חיפשה סלע להישען עליו ומצאה את מי שיהיה בעלה. את חמי לא הכרתי כי הוא נפטר בגיל 49, כשבנו, בעלי לעתיד, היה בן 14 בלבד, אך מתמונות שלו ומספורים עליו אין ספק כי אמנם היה לה סלע. עברו מספר שנים של שגשוג כלכלי ולידת שלושה ילדים: בת ושני בנים. נראה היה שהעתיד יהיה ורוד, אך זה החזיק מעמד תקופה קצרה בלבד. אחרי עשר שנות נישואין שמעה רבקה כי אהובה הפולני נמצא חי וקיים וגר בחיפה. נעצרת נשימתי כשאני חושבת על חמותי. אשה צעירה שעוד לא בת שלושים. מה הרגישה? מה חשבה? לאן הפליגה בדמיונה? והיא לא התאפקה (ואני מודה שהייתי עושה כמוה לו הייתי במקומה) ונסעה לחיפה בהסתר. עמדה רבקה בקרן הרחוב בו גר ארוסה משכבר, ראתה אותו הולך ולא פנתה אליו. וכי לשם מה? להעלות זיכרונות? לחדש את הקשר? לסכן ולהסתכן? וחזרה לביתה.
החיים לא האירו פנים לחמותי. שש שנים מאוחר יותר נפצעה ביתה בת הטיפש עשרה והפכה להיות משותקת בכל גופה. עוד מכה. עוד שבירון לב. הכאב היה עצום והכריע את חמי. זה שהיה סלע לאחרים – נשבר. בתוכו נוצרו סדקים שהלכו והתרחבו עד שלא יכול היה יותר והוא נפטר, משאיר אלמנה צעירה, בת משותקת ושני בנים צעירים מאד.
לו כאן היה פוסק מעגל הכאב – דיינו. אך לא. החיים לא האירו פנים לחמותי עוד עשרים שנה קדימה. העסק, ללא בעליו, כשל. את הבת המשותקת אשפזו בבית חולים לנכים אשר נתמך ע”י הרשויות ואת הבנים שלחה רבקה לעבוד מיד עם תום לימודיהם בבית ספר יסודי, כי המשפחה היתה זקוק לכסף.
עשר שנים חלפו ולאחריהן עוד עשור. שנים בהן האם ביקרה את ביתה המשותקת מידי יום. שנים בהן הבנים יצאו לעצמאות ועזבו את הבית. שנים בהן חייתה ללא גבר, ללא אנשים ממשפחת המוצא שלה, ללא תמיכה כלכלית ונפשית ושרדה. עמדו לה אותה נחישות ואותו אומץ שהיו לה שלושים שנה קודם כאשר הגיעה לבדה לפלסטינה.
השנים עברו, הבת נפטרה, הבנים בנו משפחות ורבקה המשיכה מכוח עוצמת החיים. עבדה מבוקר ועד שקיעת החמה כדי להביא עוף גריל וביסקוויטים לנכדים.
בגיל 78, בשקט, בלי לשתף אדם בהלכי מחשבתה, החליטה רבקה כי די לה ונתנה אישור לגופה להיכבה. היא שברה את היד, שברה את הרגל, הפסיקה לראות, הפסיקה לצאת מן הבית והלכה וצמצמה את עולמה. בשנותיה האחרונות היא לא שעתה לסביבה אשר ליטפה אותה במילים ריקות של “יהיה בסדר” של “יש לך עבור מי לחיות” של “תשתדלי”. היא אמנם השתדלה, אבל למות. וזה לקח זמן.
אז אני שואלת אתכן ואתכם: הגיע לה שלא אוהב אותה? וכל מגרעותיה, בעיני כמובן, היו כאלה נוראות שלא הגיע לה שאראה את האדם, את האשה, שמעבר לחזות החיצונית של הדיבור או של ההתנהגות? אנשים בדרך כלל לא מספרים סיפורים כאלה לכלה או לחתן, ובוודאי לא בשנים הראשונות של ההכרות המשפחתית, אבל הסיפורים האלה קיימים. לכל אדם יש את הסיפור שלו,אם אי פעם נדע אותו או שלא.
אז קצת חמלה יקיריי. גם החמות היא בן אדם, בת אדם.
