מצאתם את עצמכם עסוקים בניסיון לאזן ולהשוות כל דבר בין הילדים? אם קניתם חולצה לילד אחר, מיהרתם לקנות לשני כדי שלא יחוש ‘מקופח’, ישבתם חצי שעה עם הילד לסייע לו בשיעורים ומיהרתם לבלות חצי שעה מיד גם עם אחותו…?
הניסיון להשוות את הנתינה שלכם לכל הילדים ‘שיהיה בדיוק אותו הדבר’ נובעת מחשש פנימי שלנו ההורים מכך שילד אחד בבית יחוש שהוא מקבל פחות מאחותו, או שאפילו יעלה בדעתו שאת אחיו אוהבים יותר.
החשש הזה מסבך אותנו במרדף חסר טעם שלעולם אינו נגמר כי כמו שאולי שמתם לב הילדים ממשיכים להתלונן על יחס מועדף אחד על פני השני, ולא משנה כמה אתם ‘עובדים’ בהשוואות כל הזמן.. למה בעצם זה ממשיך?
*קודם כל בגלל שזו תחושה טבעית ואנושית אצל הילדים, להשוות עם אחיהם ולתהות את מי אבא ואימא אוהבים יותר. אם אנחנו מודעים לרגש הנורמלי הזה, ולא נבהלים ממנו, אז לא נדרוש מאיתנו לנסות להשתיק אותו אצל ילדינו, אלא נפנה לחזק אותם בדרך אחרת לגמרי.
*סיבה שניה היא שדווקא השוואת התנאים התמידית בין הילדים מעבירה את התחושה ההפוכה בדיוק ממה שילדיכם כל כך זקוקים לה. הרי ברור לנו שילדינו משתוקקים להרגיש מיוחדים, ייחודיים ללא תחליף בדיוק כפי שהם. ברגע שאני כל הזמן מאזן ומשווה בין כל האחים, ללא הסתכלות על הצרכים השונים הקיימים בין כל ילד וילד, אני למעשה משטחת את השוני הנפלא ביניהם ומעבירה מסר ש’כולם אותו הדבר’. זה הדבר האחרון שהילדה שלכם רוצה לחוש!! היא לא רוצה להיות בדיוק כמו האחים שלה. היא רוצה לחוש אהובה בעוצמה, ומיוחדת במינה. כזאת שאין עוד אף אחד בדיוק כמוה בעולם. אין מישהו בדיוק כמוה ביכולות שלה, בנטיות הלב שלה, באופי שלה ובצרכים שלה.
אז איך אני בכל זאת מעבירה את המסר העמוק הזה של ייחודיות לילדיי? איך אני באמת מחזקת את התחושה של ילדיי ש’אני רואה אותם’, כל אחד בשונותו, כל אחד כמו שהוא על כל צדדיו?
תחילה אני מחזקת את השריר הנפשי שלי. זה שיכול להכיל את התלונה של הילד שלי כשהוא לא מקבל חולצה חדשה, למרות שקניתי כרגע אחת לאחיו הגדול. הילד שלי יגיד “זה לא פייר, תמיד את קונה רק לו!” ואולי אפילו “את אוהבת אותו יותר!”. אל תיבהלו. ראו בזה מעין מבחן קטן שהילד עושה מתוך הצורך שלו להרגיש שאני רואה גם אותו. לכן אני אמפתית לרגשות התסכול שלו. באמת. זה רגש אמיתי של כאב. ואנחנו נותנים לו תוקף :”אני רואה שאתה עצוב מזה שלא קניתי לך חולצה חדשה. היית רוצה גם חולצה חדשה”.
שימו לב שאני לא מתייחסת למשפט של ‘רק לו… את אף פעם…’ כי ברור שהוא לא רציונלי או מציאותי, אלא מגיע ממקום רגשי של הילד. לכן הניסיון להוכיח לו, רציונלית, שקניתי לו מלא פעמים חולצה בעבר, היא פספוס של הנקודה האמיתית. השיח שלנו הוא עם עולם הרגשות שלו, ואנחנו לא מנסים לאמת אותו עם העובדות. זה פשוט לא רלוונטי (ובטח כבר שמתם לב שזה גם ממש לא עוזר).
אחרי שראינו את רגשותיו, נותר לנו להמתין קצת, כדי שסערת הרגשות שלו קצת תירגע. ואז להעביר את הערך: “אנחנו קונים למי שצריך, וכרגע אחיך זקוק לחולצה חדשה.”
ביום יום אנחנו שוב ושוב מעבירים את אותו המסר בדרכים שונות: “אצלנו בבית מתייחסים לצרכים השונים של כל אחד, ומנסים לתת להם מענה” לפי הצורך.
אז אם יש לי ילד עם קושי בלמידה, אני אשב אתו יותר על שיעורי הבית, למרות התסכול של אחותו, וגם אומר את זה בגלוי: “אחיך זקוק למעט יותר עזרה עכשיו, כי קשה לו, לכן אנחנו יושבים לעשות יחד שיעורי בית”, או כשיש לילד אחד כמה ימים לא קלים, אני אומר בגלוי לאחותו “יש לאחיך עכשיו רגע קצת קשה, אני יודעת שזה לא קל לשמוע את הבכי הרועש הזה, אבל בקרוב הוא יתגבר וזה יירגע”.
ולפי אותה התפיסה אנחנו ממשיכים לשים לב לייחודיות של כל ילד וצרכיו המשתנים כל הזמן. לאט לאט הילדים יילמדו שבאמת רואים אותם על כל גווניהם, ויחושו ביתר עוצמה את הייחודיות שלהם.
וזו הרי מלכתחילה הייתה השאיפה.
כתבה נעמה וקסמן. עו”ס. יועצת משפחתית מרכז מיכל דליות
