מאמרים

חצאי אמיתות

יש במשפחה שלי אשה כבת 73, שכשהיתה בת 3 אמא שלה נפטרה. אבא שלה לא אמר לה דבר וכעבור שנה הוא נישא בשנית ואמר לילדה לקרוא לאשה החדשה “אמא”. כשהאשה בת ה-73 סיפרה לי את זה כל הגוף שלה היה תפוס והיא אמרה שכל חייה גדלה עם ואקום. רק כשהיתה בת 18 בערך, היה לה אומץ להגיד לאבא שלה איזו טעות הוא עשה ומאז יחסיהם לא הצליחו לעלות על דרך המלך.

היה בקליניקה שלי זוג פרוד, שרצה להתייעץ בקשר לביתם בת ה- 5 שהתחילה לפתח כל מיני חרדות: חרדת נטישה, חרדה מחושך, חוסר יכולת להירדם וחשש ממבוגרים. כל מיני תופעות שלא היו קיימות קודם. אחרי ששאלתי הרבה שאלות ובררתי הרבה ברורים, הבנתי שהם החליטו להפרד, אבא עבר לבית הוריו ומידי כמה ימים היה מגיע לבית פרודתו והילדה, היה ישן שם בסלון, לוקח את הקטנה לגן והם מנסים לקיים חיים בלי להגיד לילדה שום דבר.

שתי הילדות האלה, זו שהיום בת 73 וזו שהיום בת 5 – שתיהן חוו חרדה ברמה מאד גבוהה ולשתיהן זה קרה כי הוריהם (או האבא, במקרה הראשון) הסתירו מהן מידע החשוב לחייהן.

הורים עושים את זה כשנכנסים לניתוח וחוזרים הביתה עם חבישות או עם מצב גופני ירוד. הורים עושים את זה כשנפרדים, עושים את זה גם כשסבא או סבתא או דוד מתים, עושים את זה כשהילד פתאום חולה ואפילו כשהוא צריך לעבור ניתוח ובכל מיני מצבים אחרים. המחשבה מאחורי הרעיון של להסתיר מהילד את המציאות – אומרת שהילד צעיר מידי, חלש מידי מבחינה רגשית/נפשית, שאין להעמיס עליו צרות, ש”הוא לא צריך לדעת”, שהוא צעיר מידי או ש”לא יבין”. זו מחשבה מוטעית מאד.

חצאי אמיתות או הסתרה מלאה כמותם כשקר. כזב גמור. ילדים מרגישים כשמשקרים אותם או כשמסתירים מהם. אם זו חבישה לאחר ניתוח, פרידה או מוות – הרי כל המבוגרים בעולמו של הילד לא מתנהגים כתמול שלשום. ילדים בוחנים את העולם. הסביבה שלהם היא שדה אימון. הבית, המשפחה, הם העולם, וכאשר יש הסתרה או שקר, כאשר אמא פתאום נעלמת ולא מדברים על זה, כאשר אבא נעדר אבל מגיע פתאום, כאשר אמא בוכה ומנסה להסתיר – משהו קורה. משהו שהם לא מצליחים להבין. האינסטינקטים שלהם נתקלים בהכחשה ולכן החיים נראים להם לא הגיוניים. אמא שמתפוגגת, אבא שלא נמצא אבל נמצא, הורים נעדרים, הורים נאלמים ומסתירים, טלויזיה שנסגרת באלימות כשהם נכנסים לחדר, אנשים שמגיעים במספרים שלא היו קיימים קודם, מבטי עיניים שמתחמקים מעיני הילד או הילדה…. משהו קורה כאן וזה משהו שהילד לא מבין וזה מעורר חרדה גדולה מאד.

לילדים יש אינסטינקטים חזקים מאד. לא פעם חזרתי הביתה ממקום העבודה שלי אחרי יום מתיש, או יום עצוב, בוס שכעס עלי, אמא שלי שעצבנה אותי בטלפון, מורה שהתקשרה – ואת כל זה לא רציתי להכניס הביתה. אני זוכרת את עצמי נכנסת עם חיוך מזוייף על שפתיי ועם קול שחשבתי שמייצג אדישות או שמחה, ואחד הילדים היה מסתכל עלי ושואל “אמא , למה את עצובה”? הם מרגישים. זה לא רק באנרגיות שישנן סביבנו אלא גם במבטים, במחוות גופניות שאנחנו עושים בלי לשים לב, ברגל שקופצת בעצבים כשאנחנו יושבים/יושבים ואפילו בדיבור איטי וחלש יותר או מהיר וחזק יותר.

הורים מנסים למנוע מילדיהם נושא כאוב, אבל מייצרים בעיה כאובה הרבה יותר מזה: ילד חרד. ילד שלא מבין מה קורה סביבו. ילד שעולמו הרגיל השתנה ואף אחד לא הסביר לו את השינוי הזה ולא הוביל אותו לתוכו בבטחון האפשרי. לא להגיד לילד את האמת או להגיד לו חצאי אמיתות זו לא הגנה על הילד, זו הגנה על ההורה עצמו: ההורים עצמם פוחדים מהעניין ופוחדים מהצורך לראות את פחדו או עצבונו של הילד ואז הם משקרים. למען עצמם, לא למען ילדם או ילדתם.

לילדים יש חשיבה מאד ישירה ומעשית והם חושבים לעצמם: אם המבוגרים לא מספרים לי מה קורה, כנראה קורה דבר נורא ומבעית. וזה מפחיד אותם. זה מפחיד אותם הרבה יותר מאשר לו היינו אומרים להם את האמת.

לאחרונה שאל אותי חבר אם לספר לילדיו בני 15, 12 ו-7 שסבתם האהובה עומדת למות וזה יכול לקרות כל רגע. ברור שלספר! למה לעמוד בפני מצב בו, אולי, לאורך כל חייהם יזכרו שלא נתנו להם לראות את סבתא ולהיפרד ממנה? למה להסתיר? מי פוחד מהמוות? המבוגרים או הילדים? המבוגרים. ואיך יגיב ילד שנכנס לניתוח כשלא הכינו אותו אליו? ומה תגיד ילדה שרק בגיל 8 או 12 או 18 יתברר לה שהיא מאומצת?

יש בעולם דברים מפחידים ולא נעימים ורק אם נהייה כנים עם הילדים נכין אותם לעולם הזה, ולא על ידי הסתרות, הכחשות וחצאי אמיתות שגורמים להם לפחדים איומים ולשנים רבות של עצב, סבל ואובדן אמון באנשים שהיו אמורים להיות הכי אמינים.

אז איך להגיד להם? את האמת. אם ילד עומד להכנס לניתוח לא צריך לפרט בפניו את החתך בבטן (או ביד או בעין) ושתהליך ההחלמה יהיה קשה. כן יש להגיד שמחר נלך לבית חולים ושם יעשו לו ניתוח ביד (או בבטן או בעין) והניתוח הזה שעושים אותו רופאים ממש טובים ונחמדים, יגרום לו להיות יותר בריא (או לשמוע טוב, או לא להיות חולה כל הזמן, או ללכת ישר). הניתוח לא יכאב כי הרופא ירדים אותו ואמא/אבא כמובן יהיו שם כל הזמן לשמור עליו. ואחר כך, כשיתעורר, נהייה שם איתו כל הזמן במשך כמה ימים כשעדיין יישאר בבית חולים כדי להתחזק. זו לא חצי אמת, זו כל האמת. פשוט לא אומרים מה שמיותר או מה שמפחיד או מה שלא ברור לנו.

ותמיד להוסיף: אנחנו סומכים עליך. אנחנו יודעים שאתה חכם ומבין שצריך. גם אם זה לא נעים, זה יחלוף ואנחנו תמיד איתך!

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...

כתיבת תגובה