אבא שלו חלה בקורונה והוא מאושפז כבר חודש בבית החולים.
יותם בן ה-10 נשאר לבד בבית עם אמא ושלושת אחיו הקטנים. אבל בטבע אין ואקום ויותם הפך ל”ילד הורי”: מאכיל, מלביש, מסדר, שומר, מנקה, דואג.
יותם עושה הכל.
הכל, חוץ מלהיות ילד בן 10.
אם תשאלו אותו, הוא יענה שאין לו זמן עכשיו להיות עם חברים, אין לו חשק לכלום.
המחלה של אבא מעירה אותו כל בוקר לעוד יום של דאגות, השיחות וההתלחשויות במטבח, כשאמא חושבת שהוא הלך לישון, מלוות אותו אל תוך החלומות.
ליותם אין מנוחה, כי הראש שלו מלא בחיפוש אחרי פתרונות למצב, והיום שלו מלא במשימות על גבי משימות, ועוד משימות…
ושלא תבינו לא נכון, יותם מקבל המון מחמאות:
“אתה העוגן שלי בבית”
“מה הייתי עושה בלעדיך ?”
“יותמי שלי הוא אבא קטן”
והנה הבעיה עם מחמאות שכאלה: כל מחמאה רק מוסיפה לו עוד קילו על הנשמה, כי האחריות עליו רק מכבידה יותר ויותר. ואיך אפשר לאכזב? הרי רק הוא יוכל להציל את המשפחה..
***
ילד הורי.
אני שומעת לרוב תלונות של הורים על כך ש- “אין לילד שום אחריות”,
אבל מה עם הקצה השני של הסקאלה? גם הוא אמור להדליק נורה אדומה.
ילד הורי קיבל או לקח על עצמו תפקיד שגדול עליו בכמה מספרים.
בהתחלה אנו מתרגשים מהגבר הקטן והאחראי (או האמא הקטנה) שעוזרים כל כך בבית, אבל לאורך זמן עלול לצמוח מבוגר שיהיה עסוק כל חייו בריצוי אחרים, גם על חשבון צרכיו שלו.
מבוגר שיחווה פחד עצום שלא לאכזב את הסביבה,
מבוגר שירגיש צורך חזק לגונן כל הזמן,
מבוגר שגם הזוגיות שלו תזרום אל המקום הלא שיוויוני, מאותם טעמים בדיוק.
ילד הורי- מפסיק בעצם להיות ילד, הרבה לפני שהשלב ההתפתחותי הבריא מאותת לו שאפשר.
אז מה עושים ?
בזמנים קשים, כשהחיים דוחקים בנו מעבר לכוחותינו, ואנחנו מוצאים את עצמנו זקוקים יותר ויותר לעזרת בני הבית, ובמערבולת שנקלענו אליה אנו מסתמכים על הילד הרבה מעבר ליכולותיו, כישוריו ובשלותו.
אז נכון, יש אילוצים וכל עזרה מתקבלת בברכה, אבל אנו חייבים לזכור תמיד את המחירים. הקשיים – זמניים הם, אבל הנזק לעיתים איננו הפיך.
ולכן תפקידנו וחובתנו כהורים, גם בתקופות של דחק, להשתדל ולאזן את הנטל על כתפי הילד ההורי, לשחרר אותו מהעול של:
“מה הייתי עושה בלעדיך”,
“רק אתה תציל את המשפחה”
“איזה אבא קטן אתה !”.
עלינו לברך על האחריות שהוא לוקח על עצמו, על הגישה הבוגרת, על המעורבות הפעילה בחיי המשפחה. אך במקביל, לזכור עד כמה שניתן, לשים גבולות גם לנתינה ולהתמסרות הטוטאלית שעלולה לצמוח, לפטור אותו מההורה שצמח בו בטרם עת.
הצורך בקבלת עזרה מבני הבית, חייב לעבור כל הזמן תחת המסננת ההורית, תחת עינינו המבקרת והשומרת. לאפשר לו במרווחים הקטנים גם לחוות את ילדותו הלא בוגרת, החופשיה מאחריות, הבוסרית.
לבקש עזרה? בהחלט. כי זה נכון וחשוב. אבל עלינו לזכור לא להעמיס עליו יותר מרוחב כתפיו הקטנות.
כתבה: עידית שקד יועצת משפחתית במרכז מיכל דליות
